אובדן של הורה עקב מוות, הוא אירוע מכונן בחייו של האדם. אולם מעבר לאמת האוניברסלית הזו, ישנם הבדלים בינינו הקשורים לאופי היחסים, נסיבות פטירתו של ההורה, האם זהו הורה מאותו מין, מהי הדינמיקה במשפחה, ובאיזה גיל הילד מאבד את האב או האם. כמובן שבנוסף לכך חשוב כיצד נוכח ההורה האחר: האם האב שהתאלמן פנוי רגשית, לבת, למשל, או רק מרוכז באבל שלו? או, האם האישה שבעלה נהרג כל כך עסוקה בהישרדות, שאיננה מסוגלת להיות נוכחת באמת כאימא. בטיפול אני מתמודדת עם מגוון השאלות הללו ורבות אחרות, במסע המשותף של עיבוד האובדן של ההורה. הדוגמאות שאביא מבוססות על טיפולים אמיתיים, אבל טושטשו לבלי הכר סימני הזיהוי. לעיתים צרפתי שניים או שלושה מקרים, כדי להמחיש את הרעיון בלי להסגיר את המטופל.

“המיתוס: אחרי מות קדושים אמור”, מהווה קושי לעיתים אצל המתאבל. לפי המסורת אסור להטיל דופי בנפטר, ובחלק מהתרבויות הוא עולה לדרגת קדוש לאחר מותו. אולם מה קורה כשהאב או האם שנפטרו היו מתעללים? חוסר היכולת לגעת בחלקים הבעייתיים מקשה על הפרידה. נפוץ עוד יותר המקרה שההורה היה טוב דיו, והיו לו כמו לכולנו מגרעות כאלה ואחרות. האידיאליזציה שלו יוצרת סיפור לא מציאותי. בכל מערכת יחסים ישנה אמביוולנטיות. אם מכל החלקים המכעיסים, והלא אהובים מתעלמים – נתאבל על האדם שמעולם לא היה קיים. במהלך המסע של הפרידה מהאם או האב שנפטרו, אני נוגעת עם האדם בחלקים השונים של ההורה, כדי לעשות עבודה מעמיקה של אבל: מותר לכעוס, להיזכר בסיפורים הקשים, לבטא את העלבון, לא פחות משמותר בטיפול להביע את האהבה והגעגועים. במרחב הבטוח של הטיפול ניתן היתר לבטא באוטנטיות את התחושות המורכבות כלפי ההורה שעזב.

מתי יותר מכל מורגש החסר של האם או האב? חלק מהאנשים יגידו שיום יום מלווה אותם תחושת האובדן. אחרים מתמקדים בשלבי המעבר המשמעותיים בחיים: ההליכה לאוניברסיטה, הנישואין, לידת ילד, בר מצווה או אירועים אחרים בהם מחריפה תחושת ההעדר.

“אבא נפטר כשהייתי בת עשר” מספרת לי קלרה בת ה-42 (הפרטים שונו, כדי להגן על הפרטיות). “אבא היה הדמות היותר נוכחת רגשית עבורי, למרות שאימא לא עבדה, וטיפלה בנו באופן יומיומי. כאשר הייתי זקוקה ליעוץ ותמיכה, אבא היה האדם המגן והיועץ החכם. אני לא מקטינה מהמשקל של אימא בחיי, אבל אבא היה החכם והחזק. כשאבא מת איבדתי את המשמעות שלי. היום בו סיימתי את הלימודים בתיכון היה יום עצוב, כי אבא לא היה באירוע החשוב. אחר כך כשהתגייסתי הרגשתי את הכאב שאבא לא מלווה אותו בדרך החדשה שלי. גם כשנישאתי צף הכאב ועלה: הרגשתי שהגוף מתכווץ לי. חסר היה לי אבא שמלווה לחופה”…בכל אחד מהאירועים המשמעותיים הללו האובדן מתעצם. בשלבי המעבר אנו זקוקים ליותר הגנה, ואז העדר האדם המגן והתומך מכאיב.

“אני עומדת בקרוב ללדת”מספרת לילי בת השלושים. “החרדה שתקפה אותי בתקופה האחרונה, קשורה למוות של אימא שלי. הייתי מאוד קשורה אליה. אני יודעת שהיתה מלווה אותי לכל אורך ההריון הלא פשוט שלי. אני יודעת שאחרי הלידה אזדקק למילים החמות שהיתה יכולה לאמור לי, לעזרה הרגשית שלה, לביטחון שהייתה יכולה להעניק לי”…אומנם לילי אישה בוגרת ובעלת חוכמת חיים, ובעלה אחראי ומסור. אבל נוכחותה של האם נחוצה לה באופן טבעי כעת בתקופת ההריון והלידה. בטיפול יכולה לילי לבטא בחופשיות את הכמיהה שלה לאם, כשהיא עצמה עומדת להפוך לאימא. התחושות שלה כבת שתהיה אם מוכלות ומובנות, והעיבוד של תחושותיה עוזר לה לסגור את המעגל ולפתוח מעגל חדש.

הגיל בו נפרדים מההורה משמעותי מאוד. אומנם גם האדם בן החמישים או השישים המאבד את האב או האם יכול לעבור משבר. אבל בילדות המוקדמת או הנערות החוויה של האובדן אחרת באופן מהותי: האם ישנם זיכרונות מהאבא או האימא שנפטרו? האם הזיכרונות מילוליים או טרום מילוליים? האם ההורה הנשאר התאמץ להחיות את הזיכרונות הללו ולשמר אותם? כל השאלות האלה חשובות לתהליך העיבוד של האובדן. אני עובדת הרבה עם צילומים, סרטונים, מזכרות קונקרטיות שנשארו, סיפורים שהשתמרו במאגר הפרטי או של המשפחה המורחבת. את הזיכרונות האלה אני עוזרת למטופל/ת לשחזר, להחיות ולשמר.

אסתר בת החמישים, לדוגמה, איבדה את אימה בהיותה בת ארבע. כשהגיעה לטיפול עקב חרדות ודיכאון לא ייחסה למות אימה משקל ניכר. המסע שערכנו ביחד הוביל לתחנת הזמן של הפרידה מאימה, כנקודה משמעותית בה השתנה בדרמטיות מסלול חייה של אסתר. “אין לי שום זיכרונות מאימי. אף פעם לא דיברנו בבית עם אבא עליה, על ההשלכות של מותה עליו… אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל”… בהדרגה אספנו פיסות זיכרון נשכחות ואבודות. אסתר כאישה יצירתית הצליחה להעלות מהלא מודע שלה זיכרונות, ולתרגם אותם לקטעי סיפורים. הקטעים האלה וציורים שציירה נשזרו ביחד לסיפור מלא ורציף יותר. במהלך הטיפול כתבה שוב ושוב את סיפור הנטישה, המשמעות עבורה, והמפגש שלה עם האובדן בתחנות שונות בחייה. הנרטיב שיצרה היה בסופו של התהליך חדש ומשמעותי.

טראומות הפרידה מהאם או מהאב בגיל צעיר מתעוררת, לעיתים, כאשר הילד באותו גיל. כך, למשל, פנתה שרית לטיפול כאשר לבת מלאו שלוש עשרה: “הוצפתי בחרדות, ואני לא מפסיקה לבכות. זה ממש לא מותאם לשלב הזה בחיי, כאשר אני נשואה ואם לארבעה ילדים. בעלי תומך ותמים”… ואז מסתבר שבהיותה בת שלוש עשרה נפטרה אימה, ולבת השנייה (כמוה) מלאו שלוש עשרה. החרדה של שרית הייתה שיקרה אסון במשפחה, כפי שהתרחש במשפחה בה גדלה. העיבוד של האובדן אפשר לשרית להיפרד מאימה, תהליך שלא היה כלל: “אבא היה כל כך שקוע בפרנסה ובהתמודדות עם הגידול שלנו, שלא היה לו גרם של פנאי רגשי אלינו”..לאחר שעיבדה את האובדן הקשה כל כך של אימה, בעקבות סרטן, יכלה שרית לסגור את מעגל האבל.

מותו של ההורה בשלבי החיים השונים, משאיר חלל משמעותי. הטיפול מאפשר לשחזר את הזיכרונות ולכתוב את הסיפור מחדש.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר