תוקפנות הינה תגובה, נורמלית לתסכול, אכזבה, כעס או כאב. כולנו שותפים לצורך לבטא את התוקפנות, וההבדלים הם בעוצמה, בתדירות ובאבחנה בין סיטואציות בהן יותר או פחות יספגו ויכילו את התוקפנות שלנו. כאשר אצל הילד דפוסי ההתנהגות התוקפניים שכיחים, יש מקום לדאגה, מחשבה והתערבות. התפרצות זעם בה הילד מאבד שליטה מעוררת חרדה גם אצל ההורה וגם אצל הילד עצמו. האח (או האחות) נחשף להתנהגויות הללו, לרוב גם הוא חש חרדה.

**איך להרגיע ולתמוך?

חשוב שאתה כהורה לא תתפרק. הילד זקוק להורה מכיל, שאינו הופך ל”אוביקט נהרס” עקב התוקפנות. כלומר: הילד שלך זקוק להורה שאינו הופך לחסר אונים ומאבד שליטה בעצמו, אלא חזק דיו ובעל יכולת להחזיק אותו. החזקה פיזית (של חיבוק חזק ולא אלים) עוזרת לרוב.

כך בשלב מאוחר יותר, אתה יכול להשיג את שיתוף הפעולה של הילד והקשבתו ולבדוק:

**מה הטריגר שהקפיץ את הפיוז? (פיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי, אירוע שקרה ולא שמת לב אליו)

**האם הילד יכול לזהות רגע לפני שהזעם שלו גואה, ולבקש ממך אז תמיכה?

**האם הוא מצויד במספיק כלים מילוליים לתיווך החוויה, או שחיוני התיווך המילולי שלך כהורה?

**באיזו עוצמה ותדירות מתרחשת התופעה?

אתה יכול להעריך את עוצמת ההתפרצות בהתאם למדדים אחדים, ולשאול את עצמך:

**האם נחצה הגבול בין האלימות המילולית והפיזית?

**האם האלימות הינה פגיעה באח קטן, בעל חיים אהוב או שבירת חפץ? (הדרגות שונות!)

**האם ילדך פגע באחר או בעצמו? פגיעה עצמית קשה היא הטחת ראש בקיר או ברצפה, למשל והיא חמורה לפחות כמו פגיעה באחר.

אני מציעה להוסיף למיפוי שאלות נוספות:

**האם הסיבה לתוקפנות אובייקטיבית, כגון: רעב, עייפות, רעש, צפיפות וכו’? אם אתה מזהה שסיבות כאלה מגבירות את התוקפנות שלו, קח עליהן אחריות בוגרת, ונסה להימנע ממלכודות כאלה בעתיד.

**האם האווירה במשפחה יוצרת תוקפנות או אלימות אצל הילד שלך?

**בהכללה, להורים אלימים ישנו סיכוי גבוה יותר לגדל ילד אלים, מסיבות גנטיות וסביבתיות. אתה הוא המודל הטבעי לחיקוי עבורו. אתה יכול להאשים את הטלוויזיה (ולהיות צודק) את הגננת (ויתכן שתהיה צודק), או את כל העולם ואשתו. אבל בראש ובראשונה, אתה אמור לעשות בדק בית ולהתבונן פנימה בעצמך, כדי לבדוק את האחריות שלך!

**הורה שמעניש בנוקשות את ילדו, מגביר את ההתנהגות התוקפנית של הילד.

**הוויכוחים הקשים כיניכם כהורים מגבירים את הלחץ, המתח, החרדות והתוקפנות של הילד.

**התייחסות משפילה שלך כלפי הילד שלך, מגבירה את התוקפנות שלו.

**במה תורמת הדרכת הורים לגידול ילד לא תוקפני?

**אתה מקבל בהדרכת ההורים כלים, כדי להציב לילד שלך גבולות הולמים: לא פרוצים מידי ולא נוקשים מידי. המינון הוא משמעותי.

**נעשית עבודה במסגרת הדרכת ההורים למציאת שיווי המשקל בין “הקול האבהי” ו”הקול האימהי”. מוסט הדיון מ”הצודק” ו”הלא צודק” ליצירת הסינתזה בין החלקים.

**נבדקים המקורות של הקושי שלך כהורה להשיג שליטה על הדחפים התוקפניים שלך. יתכן שבמקום העבודה או בסיטואציות חברתיות שונות אתה מצליח לשלוט יותר בחלקים התוקפניים שלך, אבל מול הילד שלך קשה לך יותר. בהדרכה אתה יכול לזהות על איזה יבלות הוא לוחץ לך, ואיך תוכל להיפטר מהיבלות, ובכל מקרה לא להאשים אותו כיוצר אותן.

**אתה יכול להיעזר בהדרכת ההורים, כדי להגיע לאיזון בין “המותר” ו”האסור”.

**מתגבשים בהדרכה הכללים והחוקים הברורים, שהקיום והשמירה שלהם מפחיתים תוקפנות: לא בפנטיות אלא בדרך מספיק מותאמת.

**לעיתים מלווה התהליך בהעמקה, כדי לעזור לך לבדוק: מדוע לך קשה לרסן את התוקפנות של עצמך? מה היו הדפוסים במשפחת המוצא שלך בנוגע לתוקפנות? איך אתה יכול “לשבור” את שרשרת השחזור הבינדורי של הדפוסים התוקפניים, וליצור דפוסים יעילים יותר אצל ילדך?

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר