טיפול בדיכאון ובחרדות בחולי סרטן

(כל השמות בדויים)

(צילום אילוסטרציה: photos.com)

במשך שנים אני מתמודדת בקליניקה ובמסגרות הציבוריות השונות בטיפול בחולי סרטן ובבני משפחותיהם, שמגיעים לטיפול הפרטני כדי לנסות ולמצוא דרכים להתגבר על החרדות והדיכאון שלהם. גילוי המחלה ותקופת הטיפולים הם ארועי חיים מלחיצים ולרוב טראומטיים עבור החולים ובני המשפחות שלהם. חולי הסרטן סובלים מתופעות שונות של דחק נפשי ומשיעור גבוה של דיכאון, חרדות ותופעות פוסט-טראומטיות.

מהן מטרות הטיפול?

מטרותיי בטיפול הפרטני בחולה או חולת הסרטן הן להגביר את החוסן של המטופל, לסייע לו לשנות תפיסות עולם שגויות שמצמצמות את מרחב האפשרויות שלו ולאמץ תפיסות עולם חדשות שמתאימות לו יותר כפרט בשלב זה של חייו. בעזרת הטיפול גוברת יכולת התיפקוד שלו בזכות גילוי הכוחות הטמונים באדם. כמו כן, אני מסייעת לו להפחית את היאוש וחוסר הפשר בחייו, ולגלות משמעות חדשה בחייו. המשבר של מחלת הסרטן הינו הזדמנות לשנות את סגנון החיים הקיים ולמצוא דרך חיים אחרת, תפקידים חדשים ותכנים חדשים בחייו. חיפוש המשמעות עוזר לאדם החולה להפחית את עוצמות הדיכאון, החרדה והסימפטומים הפוסט-טראומטיים שרבים מהחולים סובלים מהם. בעקיפין, יש לשינויים אלה השלכות גם על שיפור התיפקוד הפיזי, בהתבסס על התפיסה שלא ניתן להפריד בין הגוף והנפש. כמו כן, אני מסתמכת על הגישה המערכתית, ורואה את הפרט כחלק מהמערכת המשפחתית והחברתית, וגם במסגרת הטיפול הפרטני בחולה הסרטן האוריינטציה שלי הינה של שילוב הטיפול ביחיד ובעולמו הפנימי עם בעיותיו במסגרת המשפחה, השותפה למשבר שלו. אבל מעבר לשילוב האקלקטי של הגישות, חשוב לציין ששום גישה לא תועיל ללא קשר חם ואנושי בין המטפל למטופל.

ממה נובע הדיכאון של חולה הסרטן?

מחלת הסרטן היא ארוע טראומטי שיוצר אצל החולה אובדנים רבים, עליהם האדם מתאבל במסגרת הטיפול: אובדן הבריאות הפיזית והפנטזיה לאריכות חיים. בנוסף, המחלה והטיפולים מפגישים את האדם עם חוויות של אובדן שליטה:

“האמנתי שאוכל עד סוף חיי להיות ‘אדון לגורלי'”, אומר אבי, “כפי שהייתי רוב חיי. ברגע שנכנסתי לטיפולים הבנתי שחייתי באשליה, ואני צריך לוותר על השליטה שלי…”

לאובדן השליטה מתלווה גם החוויה של אובדן הכוח.

“אני מרגיש חסר אונים”, ממשיך אבי ואומר. “כל חיי הבוגרים כמהנדס בכיר נתפסתי על-ידי כולם במשפחה ובחברה כאדם חזק ובעל השפעה. פתאום הפכתי ללא-כלום, חלש פיזית ורגשית, ממש עלה נידף…”

אובדן נוסף קשור ליכולת לנבא את העתיד.

“אני זקוק לתחושת ודאות”, אומר אמיר, שבגיל 55 חלה בסרטן. “כל חיי חייתי לפי לוח זמנים מסודר וקפדני, כמעט אובססיבי. החרדה העמוקה שלי היתה שמשהו במסגרת הברורה הזו ישתנה, ופתאום הכל קרס ואין לי עוד יכולת לצפות מה יתרחש…”

תחושה נוספת שחולי סרטן מתארים לעתים קרובות היא של אובדן המשמעות בחיים:

“המשמעות שלי בחיים היתה העבודה שלי”, מודה אמיר. “הצבתי לעצמי מטרה לעבוד עד שאחזיר ציוד… ככה אבא שלי חינך אותי. העבודה מילאה את חיי בתוכן, ונתנה לי טעם לחיים. עכשיו אין לי יותר תוכן וגם אין לי אלטרנטיבה… העבודה הזריקה לי תחושת הצלחה, ועכשיו אני כישלון! העבודה הקנתה לי סטטוס חברתי וכלכלי, התפרנסתי יפה, עזרתי לשני ילדיי לרכוש דירות וזכיתי להערכה על היוזמה וההישגים שלי. מכאן שאבתי את הכוח והדימוי העצמי שלי, וזו היתה המשמעות של חיי”.

עבור אמיר, לדוגמה, השינוי המוכתב לו עקב המחלה מתפרש כאובדן כל מה שהעניק משמעות לחייו – העבודה. אמיר עבד רוב שנותיו 24X7 בשתי משרות. אובייקטיבית היה מסוגל לפרוש, ליהנות עם בני משפחתו ולמצוא לעצמו ערוצים חדשים של תעסוקה מהנה. אבל קוגניטיבית ורגשית היה נעול בתפיסה ובחוויה, שללא העבודה הוא כישלון וחייו חסרי משמעות. ואם חייו ריקים מתוכן, והוא מאבד את כל מה שיקר עבורו, אין טעם לחייו.

הדיכאון שהשתלט עליו הוביל אותו למחשבות אובדניות ולפחד שהוא משתגע. גם הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון לא עזר לו להתגבר על החוויה שאין טעם בחייו, ושום דבר לא מסוגל ליהנות אותו. המחשבה שבכל זאת מנעה ממנו להתאבד היתה שילדיו לא יסלחו לו, ועבורם זו תהיה טרגדיה שלא יוכלו לשאת.

מה נותן הטיפול הפרטני לחולה הסרטן?

במרחב המוגן של הטיפול הפרטני יכול החולה לבטא בחופשיות ובפתיחות את חוויותיו ולעבד את החוויות האלה. החולה יכול לתאר את הסבל הפיזי והנפשי, את חוסר המשמעות שהוא חש וחוסר התקווה, את החרדות שלו מהטיפולים ומהכאב. האדם שאינו יכול לחשוף בפתיחות את תחושותיו במסגרת משפחתו, כי אינו רוצה להעיק עליהם או מרגיש רגשי אשם על כך שבלאו-הכי הם סובלים, יכול לבטא את רגשותיו בטיפול ולזכות להבנה, אמפתיה והכלה.

בנוסף לכך, אני מאמינה שהמחלה יכולה להוות נקודת מפנה, בה יכול החולה בעזרת הטיפול לחפש משמעות חדשה לחייו. בהקשר הזה אני רוצה להביא מדבריו של הסופר היפני הרוקי מורקמי, שמתאר בספרו “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה” את הריצה כמטאפורה לחיים:

“גם אם לא אחיה זמן רב, לפחות אני רוצה לחיות חיים מלאים. אם ניקח, למשל, עשר שנים, מובן מאליו שעשר שנים של חיים מלאים ובעלי מטרה מוגדרת עדיפות על עשר שנים של חיים עמומים… במסגרת היכולות שכל אדם ניחן בהן…” (מורקמי, 2010, עמ’ 88).

על פי תפיסתו האקזיסטנציאליסטית של מורקמי, לא הסבל אלא המשמעות והפשר שמעניק האדם לסבל – למשל עקב הריצה המכאיבה והמעייפת – הם הקובעים איך יוכל להתמודד עם הסבל. המשבר מזמן לאדם את האתגר למצוא משמעות חדשה ואמיתית לחייו.

מהי המשמעות החדשה שיכול האדם למצוא, כאשר הוא מרגיש דיכאון, חוסר משמעות וחוסר טעם בחייו?

בספרו החשוב של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות”, טוען פרנקל שפירוש החיים הוא לקחת אחריות כדי לגלות את התשובה הספציפית המתאימה לכל אדם לשאלה: מהי המשמעות שאתה מוצא בחיים, מהו פשר החיים שאתה מגלה, מהם התפקידים שאתה בוחר לעצמך, איך אתה מתמודד עם בעיותיך? התשובות לכך שונות עבור כל אדם בכל רגע נתון, ואין אפשרות להגדיר באופן כללי את משמעות החיים. לכל אדם ישנה הגדרה ייחודית ברגע נתון למשמעות חייו. ברגעי הייאוש צריך המטפל לעזור לאדם לגלות את כוחותיו הפנימיים ולגבש לעצמו מטרות לעתיד (פרנקל, 1970).

גם בגישתו של ארוין יאלום בולטים העקרונות האקזיסטנציאליסטיים, והמחלה היא הזדמנות לגילוי משמעות חדשה בחיים. בספרו “להביט בשמש”, לדוגמה, מתוארת מחלת הסרטן כ”חווית יקיצה בחיי השיגרה”, כלומר: דווקא החוויה הכרוכה בסבל רב ובסטרס קיצוני, מאפשרת לחולה להתעורר משיגרת יומו ולעצב לעצמו בעזרת הטיפול הפרטני מציאות אחרת (יאלום, 2009).

עבור האחד המשמעות החדשה היא הקשר עם בן או בת הזוג באיכות חדשה שלא התממשה עד שפרצה המחלה. עבור האחר זו הזדמנות לתקן את פצעי הילדות של ילדיו וליצור איתם יחסים בינאישיים בריאים ומזינים יותר. מטופל אחר, כמו אמיר למשל, גילה שהמחלה היא הזדמנות עבורו לקחת פסק זמן מהעבודה שהתמכר לה, ולהשקיע את זמנו בכתיבה:

“כל חיי הייתי כמו מכונת עבודה. עכשיו אני מכיר בעזרת הטיפול בכך שברחתי מלהיות רגע אחד עם עצמי. כל חיי הייתי ב-doing מטורף, ורכשתי בטיפול את התובנה שלא הייתי מסוגל להתבוננות פנימית. הייתי בחרדה שאם אנוח לרגע, יציף אותי החלל הריק, ויתמלא – כפי שקרה לי כשחליתי – בחרדות ובדיכאון. במשך הזמן הבנתי בעזרת הטיפול שאני רוצה לכתוב את סיפור חיי ואולי גם סיפורים אחרים”.

בעזרת הטיפול הפרטני בחולה הסרטן יכול החולה לממש חלומות ופנטזיות שלא העז לממש, לבדוק מחדש את סדרי העדיפויות בחייו ולהעניק לחייו משמעות חדשה, שתסייע לו להפחית את הדיכאון והחרדות ולממש איכות חיים טובה יותר. הטיפול הפרטני בחולה הסרטן עוזר לאדם לגלות מהי המשמעות הייחודית לו בשלב הזה בחייו שירצה לממש.

רוצים להגיב? לשתף? כנסו לדף הפייסבוק שלי

רשימה ביבליוגרפית

יאלום, א. (2009). להביט בשמש. אור יהודה: הוצאת דביר.

מורקמי, ה. (2010). על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה. ירושלים: הוצאת כתר.

פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות. אור יהודה: הוצאת דביר.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר