(צילום אילוסטרציה: photos.com)
במהלך טיפול פרטני וזוגי אני שותפה לעתים קרובות לסגירת “חשבון לא סגור” (unfinished business). בנסיוני כמטפלת פרטנית וזוגית אני פוגשת אנשים רבים שמסתובבים עם משא כבד של חשבונות לא סגורים עם הורה, בן או בת, בן או בת זוג, חבר משמעותי או אדם מהמעגל הרחוק יותר. לעתים קרובות, האדם הפוגע אינו יודע כלל שפגע, או שאינו מודע לעוצמת הפגיעה. לעתים אינו עוד בחיים, אבל העניין הלא סגור עדיין חי, בועט ונושם. במהלך הטיפול הפרטני והטיפול הזוגי על הגישות והתיאוריות השונות, ניתן לסגור את החשבונות הללו.
מהו “החשבון הלא סגור”?
“החשבון הלא סגור” הוא אחד המושגים המרכזיים בגישת הגשטאלט, כפי שניתן למצוא את המושג בתורתו של פרלס – מאבות הגישה (פרלס, 1978). הנחת היסוד בגישה זו הינה, שלכל אחד מאיתנו תבניות (גשטאלטים), שנאספות במהלך חיינו, של זכרונות, חוויות, תחושות, תפיסות ופרשנויות שונות לחוויות. כל תבנית שנוצרה מבקשת להגיע לסיום והשלמה. כולנו נוטים לצרף חלקים לפאזל שלם, בהתאם לדמיון ביניהם (גודל, צבע, רעיון ועוד). וליצור רצף במוח. לכן, כאשר התבנית נשארת פתוחה, אנחנו מופעלים ומנסים באופן מודע או בלתי-מודע לסגור אותה. לעתים אנחנו ממלאים את החלל הריק על-ידי פנטזיות, כדי לסגור את התבנית.
החשבון הלא סגור לוחץ ומציק, גם אם האדם עושה ככל יכולתו כדי להכחיש ולהתעלם מהמצב הבלתי סגור. האסטרטגיה של ההימנעות מהתמודדות עם המציאות הלא פתורה, מגבירה בדרך-כלל את המועקה, כי החשבון הלא סגור ממשיך להתקיים ולהפעיל.
במה תורם הטיפול?
בעזרת הטיפול אני עוזרת לאדם לזהות את החשבון הלא סגור ולסגור אותו. סגירת החשבון נעשית הן בטיפול פרטני והן בטיפול זוגי, הן בדיאלוג ישיר עם האדם הפוגע והן בהעדרו הפיזי של האחר.
דוגמה לחשבון לא סגור בטיפול זוגי
הדסה ומיקי (כל השמות בדויים) הגיעו לטיפול זוגי עקב התרחקות וחוסר אינטימיות. במהלך הטיפול הסתבר שלהדסה חשבון לא סגור, שהפעיל אותה וגרם לה להתרחק בהדרגה ממיקי: כחמש שנים לפני תחילת הטיפול גילתה שבעלה בוגד בה. היא סלחה לו, לכאורה, על הבגידה, אבל הרגישה מושפלת, ובעומק לבה לא סלחה לו על הפרת האמון והעלבון. היה לה צורך לנקום בו, אבל היא התביישה ברגש הזה, הדחיקה והתעלמה ממנו. יחד עם זאת, נמנעה גם מקירבה ואינטימיות, ומיקי הרגיש דחוי ונטוש, לא פחות משהדסה הרגישה בעבר.
במהלך הטיפול חזרנו לטראומה שחוותה, ל”חשבון הלא סגור” ולריבית שהצטברה. כמו כן, התייחסנו לדפוסי ההימנעות שהתפתחו אצלה מגיל צעיר, והקשו על סגירת החשבון. בתהליך הטיפולי לקח מיקי אחריות על מעשיו, ועזר לה לסגור את החשבון איתו. גם הדסה לקחה אחריות על ההימנעות והקושי לחשוף את רגשותיה בפני מיקי. בזכות סגירת החשבון לעומק, הצליחה הדסה להגיע לאיזון רגשי שהתערער אצלה, והמערכת הזוגית חזרה לאיזון הרצוי.
דוגמה לחשבון לא סגור בטיפול פרטני
במהלך טיפולים פרטניים נחשפים חשבונות לא סגורים רבים ביחסי המטופל עם הוריו.
“כשהייתי ילד”, מספר רמי (שם בדוי), “לא יכותי לבטא כעס כלפי הוריי וביחוד כלפי אבי. אבא היה איש צבא, שהרגשתי כלפיו פחד והערצה. לא יכולתי לבטא באופן גלוי את הכעס שהרגשתי כלפיו, כי ידעתי שאספוג ממנו תוקפנות ודחייה…”
בלי התמיכה והאהבה עלול הילד ללכת לאיבוד. לכן, כדי לשרוד, הוא חייב להדחיק את הכעס ולדכא אותו. כשהוא גדל, החשש שלו מדחייה פחות מאיים בדרך כלל. אלא שבשלב זה בחייו הוא רגיל להכחיש. ככל שההורים מכילים פחות את תחושות הכעס, ומביעים יותר אי-שביעות-רצון כלפי הכעס, כך הופך דיכוי הכעס לחלק דומיננטי יותר ולא-מודע של האדם. כמבוגר – הופך הדפוס למוטמע, והתגובות מורחבות גם כלפי בני-זוג או אחרים משמעותיים נוספים.
רמי זיהה במהלך הטיפול שאימץ לעצמו “אני כוזב” של “ילד טוב”, “ילד מרצה”, “ילד שמחייך ולא כועס”, מתוך חשש לחוות דחייה. בטיפול לא יכול היה להביא באופן פיזי את אביו, כדי לסגור איתו את החשבון הפתוח. אבל הצעתי לו דרכים יצירתיות אחדות כדי להתמודד עם הבעיה בהעדרו הפיזי של האב. הטכניקה שבחר בה היתה של הכסא הריק. רמי ניהל דיאלוג עם אביו בעזרת הכסא הריק, והעז לראשונה בחייו לבטא את הכאב והתסכול שהרגיש:
“תמיד הרגשתי” – אמר לאביו שיוצג סימבולית על-ידי הכסא הריק – “שהאהבה שלך אליי היא על תנאי. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותך, ולכן לא בטאתי כלפיך אף פעם כעס. השליתי את עצמי שהכעס נעלם, אבל אני מרגיש אותו עכשיו בגוף שלי, וחייב להיפטר ממנו…”
במשך פגישות אחדות ביטא רמי את הכעס שלו תוך בכי, שהקל עליו ושחרר אותו. בסוף התהליך סלח לאביו, ונפרד מהכעס שאגר במשך שנים. מכיוון שאביו כבר היה מבוגר וחלש פיזית, הרגיש רמי שסגירת החשבון צריכה להעשות כתהליך פנימי שלו, ולא עם אביו הקונקרטי.
לרמי היה חשוב לעבור את התהליך הזה כל עוד אביו חי, כדי שיוכל להיפרד ממנו כראוי.
דרכים אפשריות לסגירת חשבונות
דרך נוספת לסגירת חשבונות, בה אני מרבה להשתמש היא כתיבת מכתבים, שלעתים נמסרים ישירות לאדם ובמקרים אחרים נזרחקים לפח או נדחפים למגירה. זו אחת הטכניקות המקובלות בגישה הנרטיבית, שפותחה על-ידי מייקל וייט ודיוויד אפסטין (1999) והוכחה כיעילה מאוד. סגירת החשבון מאפשרת להרחיב את הסיפור המצומצם, לפרש אותו אחרת, ולכתוב סיפור (נרטיב) חדש.
דוגמה:
החשבון הלא סגור של טלי (שם בדוי) היה עם שתי חברות שהטילו עליה חרם כילדה בת עשר וגרמו לכך שכל חברי הכיתה החרימו אותה. כעשרים שנה אחרי הארוע הטראומטי שחוותה עדיין פצע הילדות הזה לא נסגר, והשליך על חוויותיה הסובייקטיביות בהווה:
“אני אישה מצליחה מבחינה כלכלית ותעסוקתית, אבל חוויות הדחייה שאני סוחבת איתי מהעבר עדיין מציקות לי והייתי רוצה להיפטר מהן בטיפול”, אמרה.
לאחר שסיפרה על ההשלכות שיש לאירועים האלה בהווה, הצעתי לה לכתוב מכתבים לכל אחת מהבנות שנידו אותה. טלי קיבלה את הרעיון, ותיארה את חווית הדחייה, העוול שנעשה לה, הבדידות שהרגישה באותה תקופה והחוויה שננטשה, כנראה עקב קינאה שחשו כלפיה.
לאחר שהחוויות עובדו בטיפול, הרגישה טלי שהחשבון נסגר, והיא פנויה לכתיבת סיפור חדש, בו היא לא ממלאת את תפקיד הקורבן.
לסיכום, סגירת החשבון בטיפול פרטני וזוגי היא תהליך משמעותי, שמאפשר להיפרד מחוויה מכאיבה, משפילה או מכעיסה. על פי רוב, מאפשרת הסגירה של החשבון הפתוח לסלוח לאדם הפוגע ולכתוב במקום הסיפור הישן והמצומצמם – סיפור חדש. סגירת החשבון מאפשרת לשנות תפקיד ולהיפרד מתפקיד “השעיר לעזאזל”, “הדחוי”, או תפקיד בלתי רצוי אחר. ומעבר לכל, סגירת החשבון מאפשרת להיפרד מהעבר ולהתמקד בהווה ובעתיד.