מהו ויסות רגשי?
לילד בעל ויסות רגשי יכולת לאיזון בתחושות ובתגובות: כאשר, לדוגמא, החתולה של הילד מתה – התגובה הספונטנית והטבעית היא לבטא כאב על האובדן. או כאשר הצליח בבחינה – תגובתו הטבעית הינה לבטא שמחה. התגובות הללו מייצגות איזון רגשי תקין. מהן התגובות המבטאות ליקוי בויסות? אם נודע לילד שחברו הטוב חלה במחלה קשה, והוא מגיב בקהות רגשית, אנו חושדים בחוסר ויסות רגשי. לחלופין, אם עקב אירוע שגרתי הוא מגיב בהקצנה, ובדרמטיות, תוך עוררות רגשית מוגזמת, אנחנו מקבלים תמונה של חוסר ויסות רגשי. כמובן, שהאבחון תלוי שיטתיות בתגובות. לילד בעל הויסות הרגשי ההולם יכולת להפחית את ההצפה הרגשית.
מהו תפקידם של ההורים בתהליכי הויסות הרגשי?
ההורים הם “לוח הבקרה” שאחראי על עיצוב התהליכים הפנימיים של הויסות. ראשית, האב והאם מהווים מודל לויסות או אי הויסות.
שנית, ההורה המכיל עוזר בויסות, בעוד שההורה המוצף רגשית אינו מסוגל להכיל את התחושות של הילד ולווסת אותן.
שלישית, ההורים בעלי הויסות הרגשי יוצרים תחושת ביטחון ורוגע, שמאפשרים לפתח ויסות רגשי, בלי להתגונן ולהשטיח רגשות או לחלופין לייצר התנהגויות מסוכנות וחסרות שליטה עצמית.
דוגמה מהתמודדות עם בעיית חוסר ויסות רגשי של ילד בהדרכת הורים.
(כל השמות בדויים)
אילן וסיגל גדלו בבית סוער, והפנימו דפוסי התנהגות של “אבא עם פתיל קצר” אצל אילן, ואימא עם תנודות רגשיות בלתי צפויות אצל סיגל. כאשר נולד בנם הבכור רועי, היו נתונים, בנוסף לדרמטיות העזה בתגובותיהם, למצוקה רגשית עקב אובדן שחוותה סיגל במשפחת המוצא שלה: אחיה חלה ולאחר שלוש שנים נפטר.
במסגרת הדרכת ההורים תארו אילן וסיגל את הקושי להתמודד עם התפרצויות הזעם של רועי בן השמונה. באסטרטגיות הבלתי יעילות של אילן וסיגל בלטו חוסר איפוק, הצפה רגשית, כעסים לא פרופורציונאליים לאירועים שתוארו בנוגע לרועי ואימפולסיביות בייחוד מצד האבא.
“הילד הזה מקפיץ לי את הפיוזים” אמר בדרכים שונות אילן. “רועי מאוד דומה לאילן ולי…” אמרה סיגל. “גם רועי מוציא ממני אש” אומר אילן, “וגם כל מיני סיטואציות / אנשים אימפולסיביים”. אבל בייחוד מושלכות התגובות התוקפניות על רועי, דווקא משום שהוא בן דמותו של אילן ושל סיגל, ודווקא משום שהם אוהבים אותו והוא “חלק מהאני שלהם”.
כאשר המנגנון שמצית את הבעה התפענח והובהר במהלך הטיפול, נוצרה יותר מודעות מצד ההורים לתגובותיהם כלפי רועי. האסטרטגיה הבלתי יעילה של “הירייה מהמותן” הוחלפה בהדרגה בתגובות בעליות יותר שליטה עצמית רבה יותר. חלק מהאסטרטגיות נרכשו בעזרת טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות שההורים תרגלו, בתחילה במרחב הטיפולי ולאחר מכן בבית, תוך משוב שקיבלו על השינויים שהתחוללו בטיפול.
בנוסף לכך רכשו גישה יעילה יותר גם בטיפול בעומר בן השלוש. לגביו נוצר פיצול בתגובות של הוריו: אילן נהג להתעלם מהבכי והמצוקה שביטא לעיתים קרובות, בהנחה שגויה ש”לא נורא, עומר יבכה ויתרגל…” ואילו סיגל הגיבה בדריכות ובחרדה שהיו מוגזמים, ונועדו כדי לאזן את תגובתו של בעלה כאשר שיקפתי להם את הדינאמיקה המשפחתית בדרך בהירה ומובנת, החלו בהדרגה להגיב באופן מאוזן יותר גם כלפי עומר, ובמהירות גבוהה יחסית השתנו דפוסי ההתנהגות של הילד.
לסיכום, בעזרת הדרכת ההורים אפשר לזהות את הדפוסים הלא יעילים של ההורים (או של אחד מהם), היוצרים חוסר ויסות רגשי של הילד (או הילדים). ככל שההתערבות הטיפולית נעשית בגיל צעיר יותר, כך נמנעות בעיות שעלולות להחריף ולהפוך לדפוסים אישיותיים בלתי מסתגלים: התנהגות של הרס עצמי, הפרעות אכילה, אימפולסיביות בלתי נשלטת או לחלופין שליטת יתר.