המיניות מפגישה לעיתים קרובות נשים וגברים, דתיים וחרדיים עם מחסומים בנוגע למין. תהיות, רגשי אשם ובושה. מקורם במסרים מילוליים ובלתי מילוליים על מין, שספגו מילדותם: “בכלל לא דיברו על מין אף פעם”, אומרת לי, למשל מטופלת, שמגיעה אלי לטיפול מיני. בהימנעות מלגעת בנושא מועבר המסר שהמין הוא בבחינת טאבו. בולטים האיסורים הרבים, בנוגע למין, וההתעלמות מההנאה ממין. על כך נוסף המודל ההורי של בני זוג שנמנעים מגילויי קירבה פיזית בנוכחות ילדיהם. כל אלה מעצבים תפיסה שלילית בנוגע למין, ויוצרים רתיעה ממין. זו קרקע פורייה ליצירת מגוון רחב של בעיות בתפקוד המיני: בתחומי החשק, העוררות (כגון בעיית זיקפה), הכאב (כגון וגיניזמוס) והשפיכה (פרהאורגזמה, שפיכה איטית או שפיכה מהירה). לחרדים שהכירו באמצעות שידוך אין אפשרות להכיר באופן ממשי את בן /בת הזוג. יחד עם זאת, מצופה מהם מיד לאחר החתונה לקיים יחסים. המעבר מזרות לקירבה ואינטימיות הוא מעבר קיצוני מאפס למאה.אין פלא בכך שהוא יוצר סטרס וחרדה, שגורמים לעיתים קרובות לבעית זיקפה, וגיניזמוס ועוד בעיות בתפקוד המיני.
במהלך הטיפול המיני הזוגי אני עורכת אינטייק יסודי, כדי לאתר את מקור הקשיים בתפקוד המיני. בהתאם לכך, אני מעניקה לבני הזוג ידע פסיכודידקטי ומאתגרת תפיסות שגויות בעייתיות. ואז, אנחנו יוצרים תוכנית טיפולית. התוכנית נבנית בהתאם לבעיות הספציפיות בתפקוד המיני, לשפה והקצב של כל אחד מהמטופלים. משולבות בתוכנית גישות רבגוניות: פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, ( CBT ), גישה דינמית ממוקדת, מיינדפולנס, תפיסה מערכתית זוגית וכן פרקטיקות שונות מתחום הטיפול המיני כגון מיקוד חושי. על פי הצורך משולבים בתוכנית אנשי מקצוע נוספים, כגון: גניקולוגית, פיזיותרפיסטית של רצפת שרירי האגן ועוד.
לדוגמה: רחל (בת העשרים) ושמעון (בן העשרים ושלוש) (טושטשו, כמובן, לבלי הכר הפרטים המזהים), פנו אלי לטיפול מיני זוגי כשלושה חודשים לאחר שנישאו. המצוקה שלהם הייתה רבה, עקב כאבים עזים בעת החדירה שחשה רחל, וגרמו לה לרתיעה מוחלטת ממגע מיני.
מתחילת הטיפול בלט ביניהם הפער בידע ובגישה למין: שמעון גדל במשפחה דתית מאפשרת בהשוואה לאשתו. “כבר כנער”, סיפר במהלך הטיפול, “גיליתי את מסתרי המין בעזרת האינטרנט”… למרות האיסור ההלכתי של אוננות, עקב “שפיכת זרע לבטלה”, הרשה לעצמו בסתר לאונן. אומנם סבל מרגשי אשם, אבל נהנה מהמין, ולמד להכיר היטב את גופו. כאשר התארס לרחל, ציפה בכיליון עיניים למועד החתונה. שמעון חש מוכן ומצויד בידע והתלהבות מסקס. רחל, לעומתו, לא ידעה דבר וחצי דבר על סקס. בבית ובחברה בה גדלה נמנעו מלדבר על מין. האיסורים בנוגע למין היו רבים. אוננות הייתה בבחינת טאבו, כך שלא הכירה את גופה. גם הדרכת הכלות שקיבלה לא סייעה לה להתיידד עם גופה. רחל למדה היטב כיצד תכניס אצבע עטופה במטלית לאזור הווגינה, כדי לבדוק את הימים האסורים או המותרים. אבל לא למדה להכניס אצבע כדי לגרום לעצמה הנאה… ככל שהתקרב מועד החתונה, כך גברה החרדה שלה ממגע מיני. “לא היתה לי שום אפשרות לדבר עם אימי ואחיותיי על מין”, אמרה בטיפול המיני זוגי . “גם לא נחשפתי לשום חומר קריאה או צפייה בנוגע לסקס”. המידע היחיד שקיבלה הפחיד אותה: “תרגישי כאב בזמן קיום יחסי המין, ואחר כך תהיי אסורה לבעלך עד שתהיי נקיה”. האסוציאציה בין מגע מיני לבין כאב וחוסר הנאה היתה בלתי נמנעת, כפי שהבינה בטיפול המיני. בפעם הראשונה חשה כאב עז בעת החדירה. שמעון חש חוסר אונים ורגשי אשם שהכאיב לה ואכזבה. למרות הכאב והרתיעה שהלכה וגברה אצלה, המשיך שמעון לקיים איתה יחסים. שניהם האמינו בתחילה שהבעיה תיפתר מאליה. אולם כשהבעיה החריפה פנו לטיפול המיני זוגי. בטיפול התאפשר להם לשוחח על “הנושא המביך שלא מדברים עליו”… וכן לבטא את תחושות הכאב, האכזבה, הבושה והתסכול של כל אחד מהם. במהלך הטיפול הזוגי המיני הבינו את הדינמיקה הזוגית שנוצרה, כאשר רחל הפכה לנמנעת והבורחת ושמעון ל”רודף”. רחל למדה בסבלנות ובהדרגה להכיר את גופה, תוך התגברות על הבושה שלה. האוננות, (ממנה נרתעה קודם לכן), אפשרה לה לחקור את גופה ולגלות את הדרכים ליהנות.
לאט לאט גילתה נכונות לשתף גם את שמעון בתהליך הזה, ולהוביל את היד שלו על גופה. השלב הבא היה של אוננות הדדית. שולבו בטיפול גם מאמנים וגינליים ותרגילים של רצפת שרירי האגן. בסופו של התהליך המורכב הצליחו רחל ושמעון להתגבר על הקשיים בתפקוד המיני, ולקיים יחסי מין תוך הנאה. התהליך תרם גם לפתיחות ולאינטימיות כבני זוג.