הפרידה מסבא או סבתא עקב מוות, הינה אירוע מכונן בחיי הילד ובני המשפחה כולם. במשפחות רבות, מהווים הסבא והסבתא דמויות משמעותיות וחשובות, שמייצגות את אחדות המשפחה. עם עלית תוחלת החיים, גובר הסיכוי של הנכדים לחיות לצד הסבים, בשלבי החיים השונים. עם מותם נשמט פעמים רבות בסיס של ביטחון עבור הילד: האבל במשפחה מערער את תחושת הביטחון של הילד, ש”מה שהיה הוא שיהיה”, הכלי יישאר לעולם, ולא יתרחשו אירועים כואבים, טראומטיים או חסרי שליטה. על כך נוספת תחושת החרדה הטבעית והמובנת של הילד, שאם הלך לעולמו אדם משמעותי אחד, עלול למות גם האחר הקרוב והאהוב. במשפחות רבות היחסים הקרובים עם הסבא והסבתא מתבטאים בזמן איכות משמעותי שמבלים יחדיו, תוך התפנות מלאה לנכדים. מכאן עולה הצורך להכין את הילד לקראת הפרידה מסבא וסבתא, וללוות אותו ברגישות בתהליך האבל, עם מודעות לקשיים הטמונים בתהליך המורכב כהורה (שהוא הבן, הבת, הכלה, החתן).
ההכנה חיונית כאשר הסבים זקנים, ועל אחת כמה וכמה אם הם חולים במחלות ממושכות, או ישנם שינויים פיזיים או מנטליים בתפקודם. ההכנה לילד היא למוות כשלב האחרון במעגל החיים. לרוב הפרידה מסבא וסבתא נורמטיבית, בהתאם לסדר המקובל, וניתן לצפות אותה מראש, ולהכין בהדרגה את הילד. יחד עם זאת, קשה להורה הנפרד מאביו או אימו להכיל את כאבו של הילד. ההורה מתמודד עם אתגר כפול: הן עם האובדן שהוא חווה כילד בוגר (גם אם הוא בן שלושים, ארבעים או חמישים..), והן עם הצורך להכיל את ילדו, להזין ולתמוך בו.
הילד חווה באופן בלתי אמצעי את הכאב של עצמו ושל אחרים המשמעותיים עבורו. לפעמים מרגיש הילד בודד באותה עת וחווה נטישה. ביטוי לתחושה הזו מצאתי, למשל בשירו של יהונתן גפן “כשסבא אברהם מת בסתיו”:
“כשסבא אברהם מת..
אני זוכר איך ישבתי לבדי…
אמא בכתה ואבא לא דיבר”…
איך להכין את הילד לחוויה הטראומטית של מות סבא וסבתא?
כאשר השימוש במושג “מוות”, כחלק ממחזור החיים, שגור בלשון, נעשית הכנה הדרגתית לפרידה מסבא או סבתא אהובים. התבוננות בארמון החול שנמחק, בשינויים המתרחשים בצמיחה והקמילה, בבעלי חיים שחלו או הזדקנו ומתו – כל אלה מאפשרים לילד להיחשף באופן טבעי למוות כחלק מהחיים.
בספרות הילדים מתגלה אוצר בלום של ספורים ושירים על מוות בכלל ועל מותם של סבא וסבתא. כגון: בספרה של נוגה מרון “גילי אוהבת את סבתא”. תהליך הפרידה של הילדה מסבתה ממושך והדרגתי, מתוכנן ובאחריותה של הסבתא החכמה. בתהליך מושקעות מחשבה ורגישות רבה, מצד הסבתא המכילה, המסייעת לנכדה האהובה להתכונן למותה הבלתי נמנע. לקראת סוף התהליך מפקידה בידיה הסבתא מחברת סיפורים שלה עצמה, ומחברת ריקה שמתמלאת על ידי גילי, ובאופן סימבולי ממלאת את החלל הריק שנוצר בחייה. החלל הריק הנוצר עם מות האדם האהוב משמעותי, אבל ניתן למלאו בזיכרונות: סיפורים, סרט שמתעד את החוויות, אובייקטים ממשיים, “אימרות משפחתיות”, וכן זיכרונות חושיים (כגון ריח הפשטידה או החמין של סבתא).
ספר נוסף שעוסק במות הסבא האהוב הינו “סבא של יעל מת”, של דני אלדר. בולטת בו ההתייחסות הישירה והכנה של המחבר, ללא טיוח והתחמקות. יעל חשה בעצב של אביה, ומפנה אליו שאלות, והוא עונה בפתיחות על שאלותיה. נוצר דיון חכם על סופיות המוות, ללא בריחה לרעיונות מרככים, לכאורה, על החיים לאחר המוות:
“כולנו רוצים שסבא יוכל לשמוע, לראות, להרגיש ולדבר. אבל זה לא יקרה.. כי הוא מת”. אין טיוח והכחשה. אין בריחה מהמציאות, לאשליה של חיי נצח. הדיבור בגובה העיניים ובשפה מובנת לילד, עוזרת לעמוד בכנות מול המוות והשלכותיו על כל בני המשפחה.
ספרים ושירים כגון אלה הם טריגרים לשיחות פתוחות ורגישות עם הילדים. על כך מומלץ להוסיף את מגוון הטכניקות ההבעתיות, שהן השפה הטבעית של ילדים: ציורים, כתיבת מכתבים וסיפורים, ארגון אלבום, יצירה משותפת של “ספר המשפחה”, שרטוט עץ המשפחה ועוד. לכל משפחה הדרכים המתאימות לה לעבד את האובדן ולהתמודד עם הפרידה מסבא וסבתא.
ההכנה כתהליך משמעותי ומעמיק בתיווך מילולי של ההורים מקנה חוסן, מרחיבה את משאבי ההתמודדות, ומפחיתה את החרדה מהעמום והבלתי נודע. הכנה כזו מקנה ומעצבת מושגים מציאותיים בנוגע למוות, בהתאם לשפתו, עולמו הפנימי ויכולותיו הקוגניטיביות של הילד.