הבדידות כחוויה סוביקטיבית איננה קשורה להיותו של האדם פיזית לבד. להיפך, חווית הבדידות מתעצמת פעמים רבות, דווקא כאשר האדם בהמון, ומרגיש זר ואובד. הבדידות הקשה ביותר מופיעה בקשרים עם האחרים המשמעותיים: בזוגיות, במשפחות המקור, או במקום עבודה “משפחתי” ואינטימי. החוויה משותפת לאנשים בגילאים ובסטטוסים חברתיים שונים, ומובאת בטיפול הפרטני והזוגי לעיתים קרובות: על ידי סינגלס, שבוחרים במודע או שלא במודע לנהל סגנון חיים של יחידים. וכן בקרב אנשים עריריים שהתאלמנו או התגרשו, ולא נכנסו לזוגיות משמעותית.
בחגים מתעצמת מאוד חווית הבדידות של אלה שבימי חול מדחיקים את החוויה, או ממלאים את החלל הריק בעשיה: בעבודה, בקשרים מזדמנים או בלימודים. בימי החג, כשכל בני המשפחה מתכנסים ביחד יש הרבה פעמים תחושת מחנק: “אין לי לאן לברוח..”אומר אסף בטיפול. “כולם מצפים שאחייך ואהיה נחמד”מספר בכאב צח, “והכי גרוע שאני מאכזב ומעצבן אותם..”
בתקופת החגים מתגברות עקב הבדידות תחושות הדיכאון, החרדות, הסימפטומים של הפרעות אכילה, התנתקות ועוד.
דוגמאות אמיתיות, תוך טשטוש של הפרטים המזהים (ולעיתים חיבור של מיקרים לאחד)
ליאור בת ה-33 נמצאת בטיפולי הפרטני כחצי שנה. ליאור חיה כסינגל בדירה שכורה, עובדת כמורה בתיכון, ומתגוררת קרוב להוריה ולשלוש אחיותיה. סובלת מהפרעת אכילה כפייתית, ותופסת את עצמה כ”כישלון”, בעיקר בתחום הזוגיות – חוויה שמתחזקת בכל פעם שאימה מבקרת אותה על כך שהיא עדיין רווקה ו”הסיכויים הולכים ופוחתים… לא חשוב את מי תביאי, העיקר שלא תישארי לבד”.. בעת החגים גוברת תחושת הבדידות שלה וליאור בדיכאון, שדוחף אותה לאכילת יתר.
“כל החג נשארתי בבועה שלי, תקועה בבית” מספרת ליאור בבכי. “הרגשתי חלל ריק, ומילאתי אותו בלי הפסק באוכל. בהתחלה אוכל בריא, שהכנתי מראש בדירה שלי, ואחר כך, מכל הבא ליד. לא שבעתי, להיפך.. נמנעתי מללכת להורי, כי ידעתי שיש להם ממתקים. ברחתי ממלכודת הדבש, אבל, נשארתי לבד, ובסוף לא ברחתי מעצמי..”
בערב החג קדם לכך מיפגש משפחתי טעון, בו אימה התלוננה בפני כולם שליאור לבד, גם לחברים לא הלכה, “כי כל אחד עם בן/בת הזוג או הילדים שלו בחג..”כמוכן הרגישה שכולם ינעצו בה מבטים, “כי יראו שהעליתי במשקל וזו בושה וכישלון”.
בטיפול ניסחתי עם ליאור את הדינמיקה: ליאור תקועה במעגל סגור ושלילי בו, ככל שהרגישה בודדה יותר, ודווקא במשפחה בה אמורה להיות תחושת הביטחון והרוגע, כך גבר הצורך הבלתי ניתן למימוש באופן קונקרטי את החלל הריק הפנימי הריגשי. ואז הרגישה ליאור “שמנה, דוחה ומגעילה”, מלאת כעס, תיעוב עצמי ורגשי אשם. ואז התנתקה ולא יצאה, כי “יחשפו את הכישלון”. כמובן שהבדידות גברה, ואיתם הדיכאון והתקפי הזלילה הבלתי נישלטים שעירערו אותה.
בטיפול רכשה ליאור את התובנה, שהכעס – המופנה אצלה פנימה, אמור למצוא כתובת אחרת: ליאור קיבלה תיקוף לכעס שלה כלפי אביה, שמפנה כלפיה את זעמו, כי הוא סובל מהתקפי זעם בלתי נשלטים. וכן כלפי אימה, שמרגישה צורך לנהל את חייה של ליאור, בלי לכבד את פרטיותה ובחירותיה. ליאור החליטה לנהל דיאלוגים בוגרים עם הוריה, לאחר עיבוד והכנה שנעשו בטיפול. כמוכן העלתה ליאור רעיונות בנוגע ליציאה ממעגל הבדידות. וזאת, מתוך הכרה שהלחץ המופעל עליה “להתחתן מהר, בכל מחיר” אינו במקום, ורק מגביר את תחושות הכישלון שלה.
דפוסי התקשורת של הביקורות והזילזול, מעורבות היתר וחוסר הכבוד, אינם מופיעים רק בחגים. אולם החיכוך וה”ביחד” במשפחות בהן התקשורת בעיתית, הופכים בחגים לעיתים קרובות לטעונים ונפיצים. בטיפול מובעות באופן פתוח תחושות הבדידות, ההעצמה בחגים והונטילציה מאפשרת לשחרר את השסתום בסיר הלחץ. נבדקות ביחד הדרכים כדי להתמודד עם הבדידות, ולראות מהם גורמי הלחץ במשפחה שמגבירים אותה. וכן, מיהם אלה במשפחה שיכולים להקל על תחושות הבדידות הגוברות בחגים.