במציאות הישראלית המורכבת חווים הורים רבים, באופן טבעי, מצוקה, חששות ופחדים. פיגועי הטרור משתלטים על הארץ מצפן ועד לדרום במציאות נפשית שברירית בקרב אבות ואימהות רבים. לעיתים מתחלפות המועקה והחששות בחרדות של ממש. הורים המגיעים ליעוץ ולהדרכת הורים חושפים את התחושות הללו, ושואלים: ” מה הנורמלי בחוויה שלנו, ומתי ישנה חריגה לקצוות, ללא תקין?”
ביחוד מחריפות תחושות החרדה בימים או בשבועות מסויימים, כגון: טרוריסט נמלט מסתובב ברחבי הארץ, פיגועים מופיעים במקומות שלרוב ישנה אשליה בהם ש”בנו לא יפגעו”, או עקב פגיעה בילדים. החמלה וההזדהות במקרים האלה מערערים את חווית הביטחון, גם אצל אלה התופסים עצמם כבעלי חוסן נפשי. אופייניים בסיטואציות ובתקופות כאלה אי הוודאות, המגבירה את המתח והחרדה.
החלוקה המסורתית ל”אימהות חרדות” ול”אבות מרגיעים” מאותגרת, וגם בקרב “האבות הלוחמים” מופיעות חרדות. לעיתים קשה יותר לגברים לחשוף את החלקים “החלשים” או “הנשיים” (לכאורה), עקב הנסיון הצבאי והמסרים החברתיים השובניסטים. אולם בחשיפה בחדר הטיפולים מתגלים החלקים הפגיעים יותר. מתקלפות קליפות הבושה, ה”צריך להגיד”, ואפילו ה”צורך לחשוב”, ואז גם בנות הזוג מרגישות מובנות יותר. החלוקה הדיכוטומית ל”גברים החזקים תמיד” ו”נשים חלשות, בוכות, נשענות” מתערערת. נוצרת חוויה מאוזנת ואינטגרטיבית יותר.
דוגמה מהדרכת הורים, (שבה, כמובן, טושטשו כל הפרטים המזהים)
“הבלבול שנוצר אצלי כאבא”,מעז לחשוף בהדרכת ההורים יפתח בן הארבעים, “הינו עצום. אני עצמי שרתי ביחידה מובחרת. אבי היה איש צבא, והמסרים במשפחה היו: גברים לא בוכים.. אני תופס עצמי כאדם חזק, בעל יכולת התמודדות טובה ברוב תחומי החיים. אני מצליח ומוערך בעבודה, ומצוין כאיש פותר בעיות”..
אולם כאבא חווה יפתח חרדות לשלום שני ילדיו המוצלחים: טל (בן השלוש עשרה) ורוני (בת התשע). לראשונה בחייו מקבל יפתח היתר לשחרר ולפתוח את הרגשות האלה. סיון אשתו מקבלת לגיטימציה לחרדות שלה אצל יפתח, בעקבות הדרכת ההורים, בלי להרגיש “שרוטה”. בלי לחוש בלתי מובנת ובלתי מוכלת. תוך הכרה גם בחלקים החזקים שלה, כאישה שעובדת ומצליחה לגדל את ילדיהם, למרות המציאות המורכבת האובייקטיבית: בעל עסוק מאוד, אמא מבוגרת חולה, בה סיון מטפלת במסירות. לשניהם צורך גם לשמור על הזוגיות, גם להקנות ביטחון לילדים, וגם להישאר מחוברים לרגשותיהם.
המסגרת של הדרכת ההורים אפשרה לצאת מהמקומות המקוטבים ומהתפיסה הדיכוטומית. כמוכן אפשרה לכל אחד מהם לחוש יותר אמפטיה והבנה בנוגע לזוית הראיה והתחושות של האחר. “אנחנו לא עוד שניים משני צידי המתרס” אמרה סיון “אלא הורים שמגדלים, דואגים וחושבים ביחד”. בעולם “המציאותי ” טבעי, הבינו שניהם, שלהורים במציאות הקיומית בארץ ישנן חרדות, התלבטויות, היסוסים ואי וודאות. טבעי שאחד מההורים הורגל להחצין יותר את תחושותיו, והאחר – להדחיק ולהכחיש אותן. אולם השניים יכולים לשתף פעולה ביניהם, לתרום אחד לשני מהכוחות והיכולות, ולשדר גם לילדים עבודת צוות מאוחדת.
במהלך הפגישות חשבנו ביחד על דרכים שיתאימו לשני ילדיהם הנבונים לחוש רגועים יותר בעת מצוקה. סוכם שלא “יסתירו סודות” בנוגע למציאות הישראלית, לאור העובדה שהמציאות הזו ידועה לילדים, והימנעות מדיבור גלוי הופכת אותה למפלצת מעוררת חרדות. סוכם ביניהם ליצור בארוחת הערב המשותפת, או בסיטואציות משפחתיות אחרות, לעיתים דיונים פתוחים על הבעיות. שניהם החליטו בעידוד ובגיבוי שלי לא לחשוף את הילדים בתדירות גבוהה מידי לתסריטי האימה הטלוויזיונים: אלה מציפים, מגבירים את החרדות, ולכן מספיק לדעתי לשמוע נקודתית ועניינית על האירועים המלחיצים.
אני מציעה ליצור איזון בין החלק המערב את הילדים באירועים האקטואליים, לבין החלק המגן על בריאותם הנפשית. לא להסתיר, לאפשר לבטא באופן גלוי את המצוקה,, וכן להתאים בזהירות את המסרים לשפה וליכולת הקוגניטיבית והרגשית של כל אחד מהילדים.
כמו כן אני מציעה להורים לחזק את החלקים החיוביים, ולהעביר את המסר: אנחנו המבוגרים האחראיים לשלומכם, ואתם יכולים לסמוך עלינו. אתם לא לבד בעולם. אנחנו כאן אתכם כהורים תומכים, מבינים ומכילים. אנחנו מהווים אי של שפיות עבורכם במציאות רבת החרדה הקיומית, בעת פיגועי טרור.