בזוגיות חסרת מובחנות יש חוסר שיווי משקל בין “הביחד” ו “הלחוד”. כול אחד מבני הזוג חווה חוסר חופש. “הביחד” משתלט לגמרי על “הלחוד”. בשפה הזוגית אין “אני” ו”אתה”, אלא רק “אנחנו”. אין כבוד לצורך האינדיבידואלי של כל אחד לאוטונומיה, לרצונות ולצרכים כפרט. ואז, כל אחד מבני הזוג מתפקד כקורבן, ומאמין: “אני חייב להקריב את עצמי על מזבח הזוגיות, כדי למלא את הצורך שלך, שהוא הצורך של שנינו”…”המרחב האישי” מצומצם, או על פי הגדרתו של בואן (BOWEN ): קיימת חוסר דיפרנציאציה (מובחנות) של “העצמי” מהמסה, והוא חלק מהעיסה. מכאן, שגם הגישות, המחשבות והעמדות של כל אחד מבני הזוג חייבות, לתפיסתם, להיות זהות. אחרת חווים השניים סכנה שהזוגיות תתפרק.
מתי מופיעה הפניה לטיפול הזוג?
בני הזוג פונים לטיפול, כאשר אחד מהם מרגיש צורך לצאת מהסבך, וחש מועקה וחנק. בני הזוג שואלים: “איך יתכן שחסרה לנו אינטימיות, למרות שאנחנו כל כך מחוברים זה לזו, ממש כמו גוף אחד”… או: “איך יתכן שלמרות הקירבה החזקה עד כדי התמזגות ישנם כל כך הרבה מתחים”.. למה אין משיכה בנינו? ” וזאת למרות הסימביוזה.
מה מעניק הטיפול הזוגי במקרה הזה?
המטרה שלי היא ליצור שיווי משקל חדש בין “הביחד” ו”הלחוד”, בין “האני” ל”אנחנו”. במהלך המסע המשותף שאנחנו עורכים כשלושה שותפים, אני מעלה את השאלה: איך נוצר הסבך? בהליכה העדינה לאחור, נחשפות בהדרגה הנקודות הבעיתיות, שיצרו במשפחה לדורותיה את חוסר הדיפרנציאציה. (לפחות אצל אחד מבני הזוג): ארועים טראומטיים בהיסטוריה המשפחתית הם, לרוב, המקור לחרדה. והחרדה מייצרת חוסר נפרדות, כדי להגן זה על זה. גם, כשכבר אין בכך צורך ממשי. ארועים טראומטיים כאלה הם: אובדן עקב מחלה, מלחמה או תאונה של בן משפחה אהוב, או נטישת הורה שנעלם מחיי ילדיו (בגיל צעיר, בעיקר). כך, למשל, במשפחות של ניצולי שואה מופיעים לעיתים קרובות המסרים: “רק בתוך המשפחה ישנו ביטחון”, “העולם עוין ומסוכן, ואי אפשר לסמוך על אף אחד מחוץ למשפחה”, “כל עוד אנחנו ביחד יש לנו כוח. אם ניפרד, עלול כל אחד מאיתנו להיפגע”…
באמצעות הטיפול מזהים בני הזוג את מקורות החרדה, וכן, מגלים שבהווה אין להתנהגות הזו תפקיד מועיל, ולהיפך: כל אחד מהם משלם מחיר של חוסר צמיחה. ואז מתרחב “מרחב המחיה” של כל אחד מהם. כמוכן, מתגבשים בטיפול גבולות “המרחב הזוגי”: כמה להכניס ומתי אנשים מבחוץ למרחב הזוגי. רק אז נוצרת האינטימיות המיוחלת. הפרדוכס הינו, שדווקא כאשר נוצר בעזרת הטיפול המרחק המתאים, חשים השניים קירבה אמיתית ומשיכה. דווקא אז, אין סכנה להיבלע. נוצרת לגיטימציה להביע אי הסכמות וחילוקי דעות, בלי איום על הזוגיות. נוצרים קונפליקטים, אבל תפקידם להגדיר את “האני”, ולבטא את הצרכים והרצונות של כל אחד. במרחב הבטוח, המכיל והמזין של הטיפול, יכול כל אחד מבני הזוג לגלות את “האני המובחן” שלו.
לדוגמה (הפרטים המלאים טושטשו, כמובן, לבלי הכר).
תום ודליה בני השלושים וחמש פנו אלי לטיפול זוגי. זוג אינטליגנטי, והורים לשני ילדים בני ארבע ושש. תום התלונן שדליה איננה שומרת על קשר הדוק מספיק עם בני המשפחה שלו, וביחוד ביטא את מורת רוחוה של אימו. דליה מתלוננת שתום מנסה לשאוב אותה למשפחה העיסתית שלו, על חשבון קשרים עם חברים והמשפחה שלה.
“במשפחה בה גדלתי”, מסביר תום, “ישנן אחידות ולכידות. אנחנו מאוד מאוד ביחד. דליה שוברת את המסורת המשפחתית, ולא מוכנה ללכת כל יום שישי למשפחה שלי. דליה מתלוננת על “התדירות הבלתי ניסבלת של ביקורי הוריו ובני משפחתו האחרים של תום, בלי לתאם ולבדוק אם זה מתאים. “הם פשוט תקועים כל הזמן אחד בתוך השני”, אומרת דליה בדמעות, “ממש אין אויר לנשימה. ואותו דבר תום דורש גם מני, שכל הזמן נהיה דבוקים. כל יציאה מתפרשת אצלו כנטישה, אלא אם כן אני הולכת לעבודה, או נמצאת עם הילדים. מחניק!”
במהלך הטיפול מתגלה, שהמשפחה של תום מתאפיינת ב”מאסת אגו בלתי מובחנת”: לאף אחד מהילדים הבוגרים אין אפשרות לפתח דפוסי התנהגות עצמאיים. אם מישהו מנסה להתרחק במקצת מהמסלול, מאותתים לו מיד ש”סטה מהדרך”. מופעלות עליו מניפולציות שיוצרות רגשי אשם וכעסים, ש”עזב את השבט”. עושים הכל, כדי לשאוב אותו בחזרה ל”עיסה המשפחתית”.
במהלך הטיפול ערכנו תום, דליה ואני מסע להיסטוריה של משפחת המוצא של תום ודליה בעזרת הג’נוגראם. במשפחתו של תום נחשף המקור לחרדת הנטישה: אימו ניצולת שואה, שחלק מבני משפחתה נכחדו, אביו הצליח לברוח ולהפוך לפרטיזן, אבל גם רבים מבני המשפחה שלו ניספו. החרדה הקיומית יצרה את “הביחד” על חשבון “הלחוד”. העולם החיצוני ניתפס כעויין, והמשפחה – כמקור לנחמה וביטחון. מכאן נוצרו המסרים, שרק המשפחה יכולה לספק ביטחון. את המחיר הכבד ביותר שילמה אחותו הבכורה, שלא פיתחה אף פעם זוגיות. תום העז להתרחק במקצת מ”השבט” , אבל בכל הזדמנות “נקרא לסדר”. הכעסים על כך הושלכו על אשתו. אולם בטיפול הבין שהמאבק שלו לעצמאות חשוב לו עצמו. בהדרגה הצליח להרחיב את המרחב האישי והזוגי. בסופו של דבר הכיר תודה על כך, שזכה באמצעות הזוגיות לחוויה מתקנת: “היציאה שלי מהכבלים”, אמר לקראת סוף הטיפול, “מאפשרת לי להרגיש אדם שלם יותר. גם הזוגיות הפכה לשלמה יותר”. הטיפול הסתיים בהכרה וביטוי של שיווי משקל בריא בין “הביחד” ו”הלחוד”: אז נוצרו קירבה ואינטימיות.