(צילום אילוסטרציה: photos.com)
הדרכה להורים שמתייעצים איך להתמודד עם ילד שסובל מחרדות, פוביות או פחדים מתמקדת תחילה באבחון, שנועד למיין את הבעיות לתקינות או פתולוגיות ברצף מסוים, ובהתאם לך לסייע להחלטה על ההתערבות הנדרשת.
שלב ראשון: אבחון התחלתי
בשלב הראשון באבחון עולות השאלות:
האם הילד סובל מפחד נורמטיבי שמותאם לגיל או לשלב ההתפתחותי שלו, או שמא הפחדים עמוקים יותר?
האם המידע המתקבל מעיד על פחד כתגובה לגורם סכנה חיצוני, ספציפי ואובייקטיבי, או על חרדה מסכנה דמיונית, פנימית וסובייקטיבית?
לדוגמה: אם הילד בן ארבע, והוא סובל מפחדים מחושך ומחלומות בלהה – התופעה נורמלית, ואז אני מרגיעה את ההורים ומציעה דרכים להתמודד עם הבעיה השכיחה, למשל, על-ידי קריאת סיפורים בהם הילד מתגבר על מפלצות ומנצח אותן. לעומת זאת, אם הוא חרד מפגיעה פיזית בלכתו לגן, נדרשת העמקה והבנה יסודית של מקור החרדה, תוך בדיקה מהו האיום האובייקטיבי או הסובייקטיבי הקיים אצלו.
בהמשך האבחון אני בודקת אם הילד סובל מחרדה או מפוביה, שמתאפיינת בהימנעות מחשיפה, כגון: פוביית בית ספר, הגורמת לשיבוש החיים באופן קיצוני.
שלב שני: הבנת הבעיה
בשלב השני אני מעמיקה בהבנת הבעיה, באמצעות שאלות מעגליות שעוזרות לקבל תמונה מדויקת יותר, כגון:
מתי התחילה התופעה?
בנוכחות מי מתגלית החרדה?
עם איזו דמות משמעותית (נניח, האם) העוצמה פחותה?
האם היה אירוע מסוים שגרם לתופעה, כגון פריצה, פגיעה פיזית או נפשית או איזשהו איום אליו הילד נחשף?
באיזו מידע נתפס האירוע כטראומטי על-ידי בני המשפחה האחרים?
האם ישנם קונפליקטים בין ההורים אליהם הילד נחשף?
האם סבלה המשפחה מאובדנים משמעותיים שהשפיעו על הילד?
שלב שלישי: צירוף הילד למפגש
בשלב השלישי מצטרף הילד להוריו, כדי לבחון שאלות נוספות, כגון:
האם מתגלה פער בין המידע שמסרו ההורים לבין המידע המילולי והלא-מילולי שמתקבל מהילד?
מהי רמת המצוקה שמשדר הילד בפגישה?
האם כאשר הילד נוכח רמת המצוקה של ההורים משתנה?
האם הילד מוכן לשתף פעולה ולהיעזר על-ידי המטפל?
האם הילד מילולי, או שכדאי לעבוד איתו בעיקר בטכניקות לא-מילוליות (כגון ציור)?
עד כמה הילד מודע לקשיים?
לעתים יש מקורות חיצוניים, שההורים מבקשים לעיין בהם במסגרת הדרכת ההורים, כגון: אבחון נאורולוגי, אבחון פסיכו-דידקטי, חוות דעת של המורה או הגננת, א רלבנטיים או אבחונים שתורמים להבנת הבעיה.
שלב רביעי: תוכנית פעולה
בשלב הבא אני עושה מיפוי, תוך צירוף כל האינפורמציה לתמונה אחת. ההערכה נמסרת להורים, ובעקבותיה מתוכנן הכיוון של העבודה, תוך יצירת הסכם בנוגע לתוכנית הדרכת ההורים.
בהסכם מוגדרים פרק הזמן (למשל, 10-12 פגישות), התדירות, כמה פגישות יהיו עם הילד והוריו וכמה רק עם ההורים. כמו כן, אני מתארת את הטכניקות והאסטרטגיות שיותאמו להדרכת ההורים, כגון עבודה עם קלפים טיפוליים.
======================================================
סיפורים מהחיים
(כל השמות בדויים)
======================================================
אייל ונועה הגיעו אליי להדרכת הורים:
“אנחנו רוצים להתייעץ בנוגע להתמודדות עם יואל בן השמונה. ילד מאוד נכון, רגיש ויפה. אבל יואל סובל מחרדות שמעיקות עליו. אין לזה בסיס אובייקטיבי: הוא אהוב בבית, בן בכור מוצלח ונכד ראשון לסביו משני הצדדים”.
במהלך הפגישה איתם מסתבר, שאחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים הרבה יותר בטוחה בעצמה, וההורים מודאגים בקשר אליו. כאשר אני אוספת את כל האינפורמציה, כדי להבין מהו מקור החרדה, מספר אייל על אובדן לא מעובד שחווה במשפחת המוצא שלו:
“אחותי נהרגה כשהייתי בן 14. זאת היתה רעידת אדמה במשפחה. הוריי לא התאוששו מהמשבר. אני מנסה להגן על יואל ממש בגופי. כאשר אנחנו יוצאים לטיול, למשל, נועה רצה קדימה בלי לשים לב מה קורה ליואל. אני מרגיש דופק מואץ, יובש בגרון, הבטן מתכווצת לי. נועה מתעצבנת ואומרת שהחרדות שלי משפיעות על יואל ולא נותנות לו אוויר לנשימה. אני מבין ברמה ההגיונית למה נועה מתכוונת, אבל לא מבין איך אני אמור לשלוט בתחושות שלי…”
בהדרכת ההורים התמקדנו במקור של החרדה – האובדן הנורא שאייל חווה, ולא עובד עד כה. כמו כן, התייחסנו לתגובותיה הכועסות של נועה, שבמקום להרגיע את אייל, כפי שהיא רוצה לעשות,מגבירות עוד יותר את הלחץ והמועקה שלו.
“יואל הופך להיות שק ההשלכות של אייל”, שיקפתי ופירשתי לאייל ונועה אחרי פגישות אחדות, “וכל עוד לא יטופלו החרדות של אייל והתקשורת ביניכם – לא ייעלמו החרדות של יואל”.
לעתים נדרש להעמיק, וההורים מביעים נכונות להרפות מהפוקוס על הסימפטום של הילד – במקרה הזה, החרדה – ולטפל בשורש הבעיה.
————————
רוצים להגיב למאמר? הצטרפו לדף הפייסבוק שלי!