אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

התמודדות של בעלי אכילה רגשית עם ארוחת החג הקרבה

רבים ממטופליי מתוודים בפני על הלחץ שהם חווים לקראת ארוחת החג. המפגשים המשפחתיים המושקעים, בהם נפגשים עם "כולם", מעלים הרבה פעמים תחושות קשות ולא נוחות, שמבטאות קונפליקטים חיצוניים בין בני המשפחה, ופנימיים, של האדם בינו לבין עצמו שעולים ביתר שאת בהקשר המשפחתי הטעון. עבור אלה הסובלים מהפרעות אכילה – אנורקסיה, בולימיה או אכילה כפייתית – מהווה ארוחת החג מקור מוגבר למצוקה. הסיטואציה המשפחתית המורכבת מלכתחילה, מתרכזת בענייני אכילה שהיא תחום רגיש וטעון עבורם, ולכן נחוות אצלם בדרך כלל כחשופה ומלחיצה.

הרבה פעמים, עבור מי שסובל מהפרעת אכילה, המשפחה נחווית כ"מחבקת חיבוק דוב, ולא נותנת אויר לנשימה", כפי שמתארת לילי בת השלושים וחמש (השמות הפרטים המזהים טושטשו בכל הדוגמאות המובאות במאמר), רווקה שסובלת מאכילת יתר רגשית, את משפחתה. התחושות שהיא מתארת מתקשרות למבנה שאופייני למשפחות בהן מופיעות הפרעות אכילה; חוסר נפרדות שיוצר מעורבות יתר, וחוסר גבולות בין-דוריים. "במפגשים האלה, במיוחד בארוחות החג הגדולות, אני מרגישה שאין לי מקום משלי. אני נבלעת". כאשר אני מבקשת מלילי לתאר במילים את ארוחת החג העתידית, מתארת לילי "עיסה, בה כולם מתערבבים. כאילו טחנו את כולם במטחנה, בחשו, ואנחנו מתבשלים באותו מיץ". במשפחתה, כוח ממרכז שואב את כל בני המשפחה פנימה, בלי יכולת להתרחק. מבין ארבעת הילדים הבוגרים, היחיד שהצליח להתרחק מה"עיסה" הוא האח השני, שעזב לארה"ב והתנתק לחלוטין. גם הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הקושי שבהפרדות, ונמלט.

כשאני שואלת את לילי מהי המציאות הרצויה מבחינתה, היא מתארת את עצמה כנפרדת מהמשפחה, אבל היא פסימית בנוגע ליכולת שלה לממש את הפנטזיה. במהלך הטיפול אנחנו עובדות על גיבוש זהותה בנפרד מבני משפחתה. היעד במסע של לילי הוא לשנות את תפקידה מילדות כזו שמחברת בין כולם ובמיוחד בין הורייה המרבים לאיים בגירושין. בתור ה"דבק במשפחה" היא עובדת שעות רבות ונוספות בניסיון לאחד את כולם, אבל בעצמה חשה שהיא מחוקה וחנוקה. בטיפול, מאפשרת לילי לעצמה להילחם על היותה אדם נפרד, אישה שקיימת לא רק ביחס לצרכיי משפחת המוצא שלה. הקושי הוא תחושת האשמה שלה, כל פעם שהיא לא ממלאת את התפקיד "הייעודי" . במשפחה בה החרדה מהתפרקות חזקה – קשה יהיה לה לממש את הפנטזיה הזו, אבל זו המשימה ההתפתחותית החיונית.

לקראת ארוחות חג גדולות, היא מתמודדת עם לחץ הולך וגובר עד מועד הארוחה. היא מרגישה שכל העול לחבר בין בני משפחתה ולמנו ריבים בין הורייה, מוטל על כתפייה. בתוך סיר הלחץ הזה, היא מתארת תחושה שכל אחד תוקע את מבטו וחוטמו בצלחתו של האחר בעת הארוחה החגיגית. הניסיון להסתיר את הסוד שלה, הפרעת האכילה, מועד לכישלון.

גם ליונית, ארוחת החג היא עניין סבוך במיוחד.  "מה אני אוכלת הוא הדבר הכי פרטי שלי" מתוודה יונית, שדפוסי האכילה שלה אנורקטיים. "זהו התחום היחיד בו אני עומדת על שתי רגלי האחוריות ולא נותנת לאמא שלי השתלטנית להכתיב לי מה לעשות". לשמור על "הסוד" הוא האמצעי לשמור על המקום, הדעה, לא להתכופף, במשפחה בה החוויה היא של חוסר מקום וחוסר פרטיות.המסגרת הטיפולית מהווה מקום בטוח, בו יכולה יונית לחשוף את סודותיה, מבלי לזכות לתגובות ביקורתיות ושיפוטיות, ותוך שליטה בכיוון, בקצב ובתכנים שהיא חושפת. הטיפול מקנה לה חוויה מתקנת המנוגדת לתחושת  אובדן השליטה שהיא חשה בקרב בני משפחתה. בעקבות הביטחון שהיא חווה בטיפול, היא נזקקת פחות ופחות להפרעת האכילה, ולשליטה בחייה דרך האוכל.

רבות מהמטופלות בעלות הפרעות האכילה חוות במשפחה בה הן גדלו ביקורת, זלזול ולעיתים אלימות (מילולית או נפשית), הקטנה וחוסר כבוד למי שהן, שיוצר דימוי עצמי שלילי. החשש המבוסס מציאות כמובן, הינו שהמסרים הביקורתיים יועברו אליהן בדרך גלויה או סמויה, מסביב לארוחה. "אמא שלי מומחית בלפלוש לי לתוך הצלחת", אומרת בכעס ובעלבון ליאת (שם בדוי) שסובלת מבולימיה. "תהיה לה ביקורת על מה, כמה ואיך אני אוכלת. חשוב לה להשיג שליטה, ולהכתיב לי מה לעשות. ברור שחיצי הביקורות יופנו גם כלפי אחותי שהתגרשה לפני חצי שנה. אבל ביחוד כלפי שלא התחתנתי. ארוחת החג היא הזדמנות במילים ובלי מילים  מפורשות להבהיר לי שאני אשמה שחציתי את גבול גיל השלושים ועוד לא התחתנתי, שזה היעוד שלי בחיים – חתונה וילדים. וכן, שלא חשוב מה השגתי בתחומים אחרים בקריירה, כל זה אפס אפסים כל עוד אין לי בעל..."

במהלך הטיפול מגבשת ליאת דרכים, כדי להציב גבולות לאימה. היא מסרבת לתת לה להמשיך להתערב בתחומים האינטימיים והפרטיים של חייה. היא מצליחה להרגיש שלגיטימי להגיד לאמא שלה - "לא". אנחנו מתרגלות בטיפול,  את הדיאלוג שייערך עם אימה בו תתעמת איתה ליאת ותציב לה גבולות ברורים, ותבהיר אילו התנהגויות תוקפניות וחודרניות אינן מקובלות עליה עוד מצד אימה. הצעתי שהשיחה תהייה לפני הארוחה, ולא מסביב לשולחן בנוכחות האחרים, כדי למנוע מבוכה של שתיהן, עלבון וכעס.

הלחץ לקראת ארוחת החג, ובסיטואציה של הארוחה, מגביר את החרדה מהסיטואציה המשפחתית. במשפחות פולשניות וביקורתיות, ההכרח להיות ביחד תוך מתח ואוירה טעונה, הרבה פעמים במסווה של "משפחה מושלמת", יכול להפוך את תקופת החגים למעיקה. אצל מי שסובל מאכילה רגשית ומהפרעת אכילה, הלחץ מגביר בדרך כלל תופעות כמו אכילת יתר, הימנעות מאכילה, בולמיה ועוד. כל אחת מאלו מובילה ללחץ גדול יותר, והרבה פעמים גם לאכזבה ורגשי אשם, תחושת כישלון, אובדן שליטה ותחושת חוסר ערך עצמי.

 

בטיפול בבעלות הפרעות אכילה, אני מתמקדת בצורך בנפרדות ובאינדיבידואציה שחסרים במשפחות המעורבות מידי. אני מתקפת את החוויה של המטופלת, ומעודדת אותה להציב גבולות, כדי לבלום את הפלישה לטריטוריה שלה. אנחנו מעבדות את הקושי לחוש בדידות, בתוך "הביחד" הסיטואציה המשפחתית ומציבות יעדים בתחום הדימוי העצמי, הזוגיות, וחווית השליטה האמיתית שאבדה בנסיבות המשפחתיות.התייחסות ספציפית בטיפול, לסיטואציה המורכבת של ארוחת החג עבור מי שסובל מהפרעת אכילה, יכולה להוות פתח לשינוי בדרכי ההתמודדות ולתמורה משמעותית בדפוסים המשפחתיים.