התפקיד של אח לילד שסובל מפיגור, אוטיזם, שיתוק מוחין, בעיות נפשיות או בעיות חושיות (כגון עיוורון או חרשות), הינו רגיש ומורכב. כמובן שההכללה “בעלי צרכים מיוחדים” מכניסה לסל אחד מגוון רחב של תופעות, ובזה חוטאת לעניין, אבל אנסה להתמקד בתופעות משותפות אחדות. למרבה המזל העלה הסרט (בהא הידיעה) “את לי לילה” את הבעיה לתודעת הצופים. בסרטה האוטוביוגרפי של לירון בן שלוש נחשף הקושי העצום כאחות, שמקריבה את חייה לטיפול בגבי אחותה, בעלת הפיגור השכלי והבעיות הרגשיות וההתנהגותיות (את דמותה של גבי מגלמת דנה איבגי, האחת והיחידה, שנכנסת באופן טוטאלי לדמות): התפקיד כאחות אחראית, בהעדר הורות מתפקדת, מעמיס פיזית וריגשית, ואינו מאפשר להתפנות לזוגיות, התפתחות בתחומים שונים וחיים נורמליים.

האחאות היא מערכת יחסים מיוחדת וחשובה, ולכן להיות אח של ילד חריג הוא תפקיד מורכב. מרגע הלידה האח/האחות הינו משתף הפעולה, השותף לסוד, המודל לחיקוי והעוזר או המחבל. האח/האחות מגן, מציק, חבר למשחק, מקור לקנאה ולתחרות, וכן מקור לגאווה או לבושה. כאשר האח/האחות סובל מפיגור או בעיות נפשיות קיימת בושה, לעיתים קרובות. לא תמיד ישנו היתר במשפחה לבטא את התחושה הזו. לעיתים נושא איתו האח את הבושה במשפחה, אבל מסתיר אותה, כדי לא לפגוע בהוריו.

“נולדתי למציאות קיימת, בה האח הבכור מפגר. ידעתי שהורי מתביישים בו, והבנתי שהם לא פרטנרים”, אומר אלכס, “לשיח פתוח על הנושא הזה. גם אני התביישתי להביא חברים הביתה. הרבה פעמים, ביחוד בגיל צעיר, ידעתי שיש לאחי התנהגויות מוזרות ובלתי צפויות, וחששתי שילעגו לי על כך. כיום, בגיל שלושים, אני מעבד בטיפול את החוויות שלי, ומבין את המשקל והמשמעות של האחאות בחיי”…

אח בכור עוזר, בדרך כלל, לפתור בעיות, להנחות איך להתנהג עם בן/בת זוג או עם חברים, וכן להדריך את הצעיר בעניינים חברתיים שונים. כאשר הבכור סובל מבעיות קשות, מתחלפים לרוב התפקידים. זהו תפקיד לחיים, מכיוון ש”בני הזוג וילדינו נכנסים מאוחר יחסית לחיינו. הורינו עוזבים מוקדם מידי. אחינו ואחיותינו.. נמצאים איתנו לאורך כל המסע”. (קלוגר, 2013). כאשר ההורים חיים ומתפקדים, יכול האח לדעת שהאחריות מופקדת בידי הוריו (אלא אם כן אינם מתפקדים). אבל צל הסופיות של החיים מרחף עליו, והידיעה, שבבוא היום יקח את תפקיד האחראי על האח המיוחד.

על כך נוסף הקושי במעמד המיוחד שממלא האח “הרגיל”: לעיתים קרובות מצופה ממנו למלא את הבור הריגשי שנוצר עקב לידת האח החריג. לעיתים החרדות כלפיו רבות יותר, באופן לא מודע, על ידי הוריו.

“הרגשתי תמיד את החרדות של אימי כלפי”, אומרת דורית בטיפול הפרטני, אותו היא עוברת במהלך לימודיה באוניברסיטה. “לא ידעתי לנתח ולהבין מה מקורות החרדות שלה, וחשבתי שמשהו אצלי לא מספיק נותן לה הרגשה, שהיא יכולה לסמוך עלי…. התבלבלתי מהמסרים הסותרים שהופנו אלי מבחינת היכולת לסמוך עלי או לא”. דפוסי הגנת היתר של ההורים החרדים (מידי) לילדם הרגיל, שמא יפגע, אינם רציונאליים, ומפחיתים לרוב את יכולתו להתמודד עם קשיים. “הייתי עטופה מאוד”, מספרת דורית, “ובעקבות הטיפול פתחתי את העניין בפני אימי, והבנתי את מניעיה כאם לשני ילדים, שהאחד מהם חריג. ההבנה הקלה עלי, ושתינו גיבשנו דפוסי התנהגות אחרים, שמבוססים על הכוחות האמיתיים שלי להתמודד עם בעיות”…

ההצעה שלי להורים היא לעבד את התחושות שלהם, עקב לידת ילד חריג, בטיפול או בהדרכת הורים. המיכל המסופק במקום הבטוח של הטיפול יאפשר לעצב גישות מותאמות גם כלפי האח “הרגיל”. אני מציעה לאפשר לילד “הרגיל” לבטא את הכאב והתיסכולים שלו באופן פתוח, כי הרי במשפחה בה אין בעיה כזו ישנם קשיים. תחושות הקיפוח והמרירות העולים מצד הילד “הרגיל” אינם מעידים על היותכם “הורים רעים”, בלתי מזינים ולא תומכים!

כמוכן, אני מציעה לאחים לבדוק כבוגרים את מידת ההשפעה על האחאות עליהם. אם כאח לילד בעל צרכים מיוחדים אתה מרגיש שיש לחריגות השפעה עליך, אתה מוזמן לבדוק את ההשלכות ולעבד רגשותיך.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר