בני זוג שמתמודדים עם האתגר של הבאת ילד לעולם בעזרת טיפולי פוריות מתלבטים לעיתים: האם להיצמד אך ורק למטרה של הריון בעזרת טיפולי פוריות, או להרשם במקביל לזאת בשלב מסוים לאימוץ. בשלב הראשון של טיפולי ה-IVF מרבית הזוגות “נעולים” על האופציה של הטיפולים:

“אין מצב”, אומרים לי לילי ואור בני הארבעים פלוס, “שנפזר את הכוחות שלנו לכיוונים אחדים. המטרה הקדושה של הפריה דורשת מאיתנו את כל כוחות הגוף והנפש שלנו…”כמובן שכמטפלת זוגית שמלווה אותם כבר שלוש שנים במסע המפרך להבאת ילד לעולם אני מבינה, אמפטית ומכילה את החוויה שלהם. אולם בשלב מאוחר יותר, מסתמנים, לעיתים, סדקים בתחושת הביטחון: “אחרי חמישה טיפולים של IVF ברצף, על פי הפרוטוקול המלא, כולל העינוי הסיני של הזריקות, החיטוט בגוף שלי, הציפיות והאכזבות”, אומרת לילי, “אני הרבה יותר אמביוולנטית, סקפטית ורחוקה מלהיות אופטימית…”גם בן זוגה שותף להתלבטויות, החששות והפסימיות.

** במהלך הטיפול נפתחות האופציות שלא העזו עד כה לדבר עליהן, כגון פונדקאות, אימוץ בארץ או אימוץ חו”ל. במקביל לזאת עולה אצל חלק מבני הזוג השאלה: האם להמשיך לדבוק בחלום על ילד, כי “ילדים זה שמחה”, “ובלעדיה אין טעם לחיים”, או להנות מהזוגיות ולא לראות בנישואין וילדים עיסקת חבילה.. זהו השלב שבו ניתנת על ידי לגיטימציה להתלבטויות, ולכך שאין דרך אחת ויחידה שהיא “נכונה”. עולה בחדר הטיפולים השאלה בנוגע למחירים של כל אחת מהאפשרויות. כמו כן אני מוסרת מידע רלבנטי בנוגע לכל דרך באופן ענייני, ומפנה למקורות ידע להרחבתו, בהנחה שידע הינו כוח.

כאשר טיפולי הפריה רבים מסתיימים בכשלונות, ומתגלות בעיות משמעותיות באיכות הזרע או הביצית, נפתחות האפשרויות הנוספות. עדיין, מתקשים בני זוג רבים בעת טיפולי הפריה לשמוע על אימוץ: חלקם תופסים זאת כהרמת ידיים או חוששים ש”ההסטה” מהדרך תחליש את מאמציהם. חלקם מזהים את האימוץ עם הבאת “אדם זר” למשפחה. “אני פוחדת”אומרת מור (בת ה-35) “לעולם לא אוהב ילד מאומץ, כמו ילד שגדל ברחם שלי”.עולה החשש שהמטען הגנטי של הילד המאומץ לא מספיק איכותי: “אני עובדת בחינוך המיוחד”מספרת מור, “ומכירה לאורך השנים ילדים מאומצים בעיתיים, כי כנראה (אני לא יודעת על כך מספיק…) האם או האב עם בעיות נפשיות, ליקויי למידה או בעיות אחרות, שההורים המאמצים לא יודעים עליהן”.. החרדות מובנות ולגיטימיות, וכמובן שבמהלך הטיפול חשוב לדון בהן ולבדוק: מהם החלקים היותר או פחות מציאותיים? האם כאשר הילד ביולוגי אין סכנות? מהי מידת השליטה על החיים כאשר בוחרים לאמץ, לפנות לפונדקאות, או להמשיך לנסות טיפולי הפריה?

כמובן שהתשובות אינן חד משמעיות.

יחד עם זאת, חשוב לי לציין, שהרשימה לאימוץ איננה ויתור על טיפולי פוריות. אפשר להירשם לאימוץ, ולהיכנס לתור ההמתנה הארוך לקבלת תינוק. במקביל אפשר להמשיך בתהליך טיפולי ההפריה. אין סתירה בין הרשימה לאימוץ, לבין הנסיונות להביא ילד שהוא הצאצא הגנטי של האב והאם (או לפחות אחד מהם). זו דרך להגדיל את הסיכוי להרחיב את המשפחה. בלאו הכי, ההמתנה לאימוץ בארץ היא כחמש שנים. אם ברגע נתון תבחרו לוותר על האופציה של טיפולי ההפריה, התקדמתם אוטומטית בתור לאימוץ. יש לכך חשיבות, כי גיל ההורים המאמצים מוגבל בארץ. הפער המירבי בגיל ההורה המאמץ והילד המאומץ הינו 43 שנה. כאשר הפער גדול יותר, האפשרויות הן: ילדים עם צרכים מיוחדים או ילדים גדולים, ולא תינוק בן יומו. לכן האימוץ במקביל לטיפולי ההפריה מומלץ.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר