אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

הסוואת האני האמיתי וגילויו בטיפול הפרטני

כולנו מתחפשים לפעמים, לא כמו בפורים, אלא בחיים האמיתיים. המסכות והתחפושות משרתים כל אחד מאיתנו, בשלבי חיים שונים ובסיטואציות מסויימות. תפקיד ההתחפשות להגן עלינו, ולהסוות מעיני האחרים את חולשותינו והחלקים הפגיעים שלנו. לעיתים משמשות המסכות והתחפושות לצורך כניסה לתפקיד שמתאים לנו להופיע בו על במת החיים. כך, למשל, החנפן מצליח בעזרת העמדת הפנים שלו לספק את רצון הממונים עליו, בן/בת הזוג שלו או הוריו. האדם הלובש את חליפת ההישרדות של היהיר, הינו לעיתים קרובות חרד וחסר ביטחון, והחליפה מעניקה לו תחושה של כוח מדומה. כך גם לגבי הליצן במשפחה או בחבורה: התחפושת שלו מכסה הרבה פעמים על חרדות ודיכאון, תוך שימוש באמצעים מאניים, המסתירים את תחושותיו. הדון ז'ואן עשוי להיות גבר בעל חרדות מקשר ואינטימיות, והאדיש – אדם בעל רגישות שקשה לו לבטא בגלוי. פעמים רבות, המסרים החברתיים מנטרלים את היכולת לבטא בגלוי חולשה או פגיעות: "בחברה בה גדלתי", אומר יוסי, "אין היתר לבטא כאב, לבכות. זהו מסר שקיבלתי גם במשפחה, וגם אחר כך בבית הספר ובצבא". כאשר התחברתי לקושי שלו לשאת את משא החליפה של ההישרדות, ביצבצה דמעה בעיניו, והרגיש הקלה לבטא גם את החלקים המודחקים והמוסווים באישיותו. העידוד שקיבל ממני, הגביר בהדרגה את יכולתו לחשוף את החולשה, חוסר האונים והדיכאון, שניסה להילחם בהם לשווא על ידי התכחשות לקיומם.

מקורו של הצורך להסוות את הרגשות האמיתיים, ביחסיו של התינוק עם אימו: כאשר האם מכילה את התינוק, והינה אמא "טובה מספיק", יכול "האני האמיתי" להשתמר. כלומר: האם הטובה דיה, נענית למחוותיו של התינוק והילד, מגיבה אליו באמפתיה ומאפשרת לו להרגיש רצוי והאהוב. כאשר האם והמשפחה אינם יכולים לפגוש את הילד במקום הריגשי בו הוא נמצא, ואינם מותאמים לצרכי הילד די הצורך: נדחף הילד לציות עיוור, לסתגלנות כנועה, לריצוי בלתי הולם את צרכיו, ולפיתוח האני השקרי שלו. (ויניקוט).

במקרים הקיצוניים, הפיצול המתפתח בין "האני האמיתי" ו"האני הכוזב", גורם לצופה מבחוץ תמיד לראות את "הכוזב" כאילו היה אמיתי. במקרים קיצוניים פחות, העצמי הכוזב מגן על העצמי האמיתי. עם זאת, מכיר האדם בעצמי האמיתי שלו כפוטנציאל, ומתיר לו חיים חשאיים. קרוב יותר לבריאות, המצב בו העצמי הכוזב בנוי על הזדהות (עם הורה, אח או דמות אחרת). האדם האוטנטי יכול להרגיש, לעומת זאת, מספיק בטוח כדי לבטא באוטנטיות את תחושותיו, מבלי להתגונן ללא הפסקה. הפיצול ל"אני אמיתי" ו"אני כוזב" זוכה בטיפול לשינוי:

בטיפול זוכה האדם למרחב הבטוח ולהכלה. מתאפשר לו להוריד את המסכות, ולהרגיש "אני אהוב, מובן, אני זוכה לקבלה ולאמפתיה. אני לא זקוק להסוואות המכבידות"... המטופל מרגיש מספיק ביטחון כדי לשים בצד את השיריון, לחשוף את החלקים הפגיעים והרגישים שלו, ולהתגבר על הבושה הגורמת להסתיר את "האני האמיתי", ולהציג את "האני הכוזב" בלבד. בטיפול נוכח האדם לדעת, שאם הוא מתמודד עם משבר (של גירושין, לידת ילד חריג, הגירה, או אובדן כלשהו), מותר לו לפתוח את רגשותיו באופן אוטנטי, ולזכות לקבלה ולגיטימציה לתחושותיו. מותר לו לקבל עזרה, בלי להרגיש בושה. מותר לו להוריד את המסכות והתחפושות ולהרגיש בעל ערך. כאשר מוותר האדם על "האני הכוזב", אינו מרגיש בודד. ביכולת הזו לחשיפה משתמש האדם גם בזוגיות, במשפחה בה הוא גדל, ואם אפשר גם בחברה בה הוא חי.