**בתיאטרון עכו עלתה שוב ההצגה “אי וי כן או אי וי לא”. את המונודרמה המטלטלת יצרו במשותף איריס הרפז – המחזאית והשחקנית והבימאית אוסנת שנק יוסף. נקראתי להנחות, כאשת מקצוע שטיפולי פריון הם הבייבי שלי, את השיח. (הקודמת הייתה בתאטרון “הסטודיו” בחיפה). המחזה אמיץ ואוטנטי עד כדי כך, שמשפטים שנאמרים על ידי ליאת (גיבורת המחזה) מצטלבים ממש בדיוק, עם משפטים אותם אני שומעת בקליניקה שלי בטיפולים פרטניים, זוגיים ובקבוצות תמיכה בעת טיפולי פריון.

**המחזה מתמודד עם אחת השאלות הנוקבות, הנמצאות כיום בלב השיח הציבורי בחברה הישראלית, בה הדגל של “פרו ורבו” מקודש, והפכה למעצמה מס’ אחת של טיפולי הפריה, השיח “אי וי כן או אי וי לא” כולל: למי, כמה, מהו התקציב, כמה רחוק את או אתם מוכנים ללכת, כדי להגשים את החלום לילד. מי קובע מהו הסוף. מהן האפשרויות האחרות, כגון פונדקאות, או אימוץ… אם בכלל.. כי אם עברתם את הגיל – אתם כבר לא יכולים לקבל תינוק בן יומו. ואם אין לכם אפשרות מבחינה כלכלית – האופציה של האימוץ חסומה בפניכם. ואם אתם זוגות חד מיניים – אין לכם בכלל בארץ אפשרות להליך פונדקאות, ואז אתם מרחיקים לכת לנפאל או לארה”ב..

**במחזה של איריס ואוסנת מתרחשת הדרמה בקליניקה אינטימית, בה מתקיימת קבוצת תמיכה של נשים בטיפולי הפריה. החוויה מצטלבת עם חוויות הנשים שבקבוצה אותה אני מנחה. התהליך מקביל: בתיאטרון, כל הקהל מהווה קבוצת תמיכה לליאת: מטופלים בעבר ובהווה, מטפלים, קרובי משפחה וחברים. כולם – משפחה אחת של שותפים למסע הסיזיפי של המטופלות. או, כפי שאומרות המשתתפות בקבוצת התמיכה בהנחייתי בקליניקה: “אנחנו אחיות למסע”, “אחיות לצרה”, “כולנו בסירה אחת”, “יכולות לדבר על הדברים האינטימיים, שמוסתרים לעיתים קרובות בסוד”.. “אנחנו יכולות לדבר על הכל בשפה שלנו, וזר לא יבין זאת”…. שפה שאנחנו כמטפלים צריכים ללמוד מהמטופלים שלנו…

** ליאת מטלטלת במסע שלה, להגשמת החלום לילד, בין תקווה לבין יאוש, שנחווה בכל פעם מחדש, כשהפנטזיה לילד מתנפצת. שיא היאוש – בהפלה הטראומטית והקבורה: כאשר אין לוויה, ואין לגיטימציה חברתית לאבל על האובדן.

**איריס מציגה את היחסים המורכבים בין המטופלים והמימסד הרפואי. מצד אחד, תלות ותקווה שהרופא יושיע. מצד שני, כאב ודיכאון, אכזבה, תיסכול וכעס. כעס על הגוף הבוגד, שמושלך על הצוות הרפואי. כעס כחלק טבעי מתהליך האבל על האובדן. כעס שהגוף “הפרטי” בחלקים האינטימיים ביותר שלו, מופקע והופך לנחלת הרופאים והצוות. כעס על הפרוצדורות הפולשניות. כעס על הקונטקסט הקר והמנוכר (של המערכת הרפואית), בו האישה הופכת למספר אנונימי, דווקא כשהיא זקוקה כלכך לחום ואמפטיה.

**החלופה הינה טיפול: פרטני, זוגי וקבוצת תמיכה, כדי להתמודד עם הויה דולורוסה של טיפולי הפוריות: כדי לבטא את התחושות הקשות והמורכבות, לעבד אותן, לזכות להכלה, ולקבל כלים להתמודדות יעילה.

הטיפול הינו המקום הבטוח, במקום המרחב הפרוץ של טיפולי הפוריות.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר