המעבר מהתאהבות לאהבה

התאהבות היא “מחלה”, “טרוף”, “אקסטזה”, “אובססיה”. רובנו חווים אותה כמשהו על טבעי, הכרוך באובדן חושים טוטאלי. ביטוייה הגופניים עזים: סחרחורת, נדודי שינה, אובדן תיאבון, פרפרים בבטן וכאב פיזי. לעיתים זוהי תחושת ריחוף ואיבוד הקשר למציאות וליומיום (שלרוב הוא מאובק ומשעמם למדי).

הסיבות להתאהבות רבות, והתיאוריות בהן נעזרים להסבר רבות: על פי התיאוריה החברתית, ההתאהבות היא “בן או הבת של השכן”. או להיפך: בשונה, תוך התרסה כנגד המוסכמות החברתיות המשפחתיות. גישה אחרת מסבירה את הצורך של נשים לחפש כוח, השפעה, שליטה, כסף ומעמד, של הגברים- יופי ונעורים. ההסברים הרציונאליים של ההתאהבות הם של “עיסקה טובה”. אין ספק שאינם לוקחים בחשבון את החלקים הלא מודעים והלא רציונאליים, ולכן הם חלקיים ועומדים בניגוד לרבות מההתאהבויות המתרחשות ממש לא “כעיסקה רציונאלית”….

**מתי הופכת המשיכה הראשונית של ההתאהבות לאהבה?

על פי תורת האימאגו, בני הזוג הם שתי חתיכות של אותו פאזל: בן הזוג משלים את החתיכה החסרה. לכל אחד מאיתנו תכונות שהודחקו, עקב מסרים שליליים שקיבלנו במשפחה בה גדלנו. את אותן תכונות אבודות אנו מגלים, בעזרת המוח האחורי הקדמון שלנו, בבן הזוג המיועד. אלא מה? הבעיה הינה שבקשר לטווח ארוך, מתגלית התכונה “האבודה” שהתגלתה בבן הזוג, כתכונה שלא לחינם הודחקה, והגילוי בבן הזוג מעורר אצלנו צורך להאבק בתכונה הזו. הסיבוך גובר, כאשר התכונה הזו מוקצנת אצל בבן הזוג שלנו, ואנו לוחמים נגדה.

**מתי אנחנו כמטפלים זוגיים נכנסים לסיפור המעבר מהתאהבות לאהבה?

**כאשר המעבר משיכרון החושים להתפכחות קשה מידי. כל עוד גילה וטל היו “עיוורים מאהבה”, כפי שסיפרו לי אחרי שבעה חודשים של התפכחות, לא היו ערים לחסרונות האחד של האחר. העבודה הנידרשת מגילה וטל הינה, בסיוע הטיפול הזוגי, להתאים מחדש את הציפיות זה מזו.

**כאשר הפנטזיה של ההתמזגות המושלמת, הופכת מקור לאכזבה, תיסכול, כעס, וכאב. אותם בני זוג, גילה וטל בני השלושים (הפרטים המזהים טושטשו) הרגישו בשלב ההתאהבות שהם במזיגה טוטאלית. כאשר מתנפצת האשליה של החיבור הסימביוטי, ומתהווים הגבולות של “האני” ו”האתה”, אין עוד הסכמה מוחלטת על הכל. גילה וטל מגלים את “האני הנפרד”. זהו השלב בו מתווכחים, לעיתים רבים, ומרגישים לא עד הסוף מובנים. התנפצות האשליה מולידה תחושות של כאב וכעס. בטיפול מתאפשרת עבודה, בה אני מחברת את גילה וטל ליתרונות הנפרדות, תוך הכלת הכאב של ההתפכחות…

**כאשר יתרונו של בן הזוג הופך לקושי. כך, למשל, אותה חסכנות ש”אבדה” לנו, מתגלה בבן הזוג בהקצנה. אנחנו מגדירים אותו כקמצן ונלחמים בו. כאשר אני עוזרת לגילה לראות שהתאהבה בו מלכתחילה דווקא משום שהוא חסכן, וזו תכונה האבודה שחסרה לה – והוא – טל – התאהב בה דווקא בגלל הנדיבות החסרה לו, קל להם להבין את פשר החיבור. ואז, אני מראה לבני הזוג שככל שהחסכנות של טל הוקצנה, כך איתגרה אותה גילה יותר, ואז הפכה לפזרנית יותר. ואז, ככל שגילה הפכה לפזרנית יותר, נידחף טל לתפקיד “השומר והמגן”, האחראי והקמצן. במילים אחרות, פיצוח הקוד של הדינמיקה הזוגית הבעייתית, מאפשר לי לעזור לבני הזוג להבין את משמעות ההתנהגות שלהם, לקחת אחריות על ההתנהגות, ולהפסיק את ההשלכות וההאשמות. דפוסי התקשורת המתגבשים הופכים לבוגרים ומכבדים יותר זה את זו.

הטיפול הזוגי במעבר מהתאהבות לאהבה מבוסס על ידיעה ומודעות, למידה ועבודה. בני הזוג במהלך הטיפול עוברים לשלב האהבה הבוגרת, של שנים שמודעים ל”אני”, ל”עצמי”, ול”אחר המשמעותי”. זו אהבה שיורדת ממרומי “החלום בהקיץ”, לקרקע, ועדיין נשארת חיה ונושמת. אהבה שאיננה מבוססת על השלכות, אלא רואה ותופסת את בן הזוג כפי שהוא. אהבה שדורשת משמעת (ולא רק “בא לי”..), התמקדות באינטימיות ועבודה.