אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

חרדה מזוגיות

רווקים ורווקות רבים סובלים מחרדה מזוגיות, ואינם מצליחים להיות בקשר זוגי. כוונתי אינה לאנשים שנמצאים בזוגיות אך בוחרים שלא למסד את הקשר שלהם, וגם לא לסינגלס שהיו במערכות יחסים זוגיות ממושכות, ועדיין לא מצאו את "האחד או האחת המושלם", שאולי קיים רק במעשיות. טיפול באנשים החרדים מזוגיות, הוא טיפול פרטני בגברים ונשים בגילאי השלושים והארבעים לחייהם, שלא היו כלל במערכות יחסים זוגיות: לא מתוך בחירה או אידיאולוגיה, אלא מתוך חרדה מקשר זוגי.

"אני עומד לחגוג בקרוב את יום ההולדת הארבעים שלי" מספר בדאגה ובכאב איל (הפרטים המזהים טושטשו, כמובן לבלי הכר). "כל החברים שלי כבר בזוגיות ממוסדת, ורובם הורים לילדים. עדין לא הייתה לי חברה אף פעם, ואני מרגיש בודד ופגום"... מעבר לזאת, הסיכוי ליצור קשר נקטע כבר בשלב הראשון של הדייטים: "פרט לשלושה-ארבעה דייטים, שלא עלו יפה, לא היו לי דייטים. וגם אלה, לא נמשכו יותר משתים – שלוש פגישות". אייל גבר נעים הליכות, נאה למדי, ומתפרנס היטב בעבודתו בתחום ההייטק. התחושה שלו היא על סף ייאוש: "אם לא אמצא בת זוג יד גיל ארבעים – אין לי סיכוי יותר"... גם לימור (שם בדוי) בת השלושים וחמש לא הצליחה ליצור זוגיות. בעבר יצאה לדייטים, התכוננה היטב בלבוש ואיפור מוקפדים לקראתם, ובכל פעם נחלה מחדש אכזבה: "אין לי מושג מה לא עובד בדייטים האלה", אומרת לימור בבכי. "אני רוצה לגלות בעזרת הטיפול למה הם לא מתרוממים. נמאס לי, ואני כבר יודעת מראש שאכשל, לכן אני כבר לא יוזמת יותר יציאה לדייטים. אין לי כוח לחוות שוב ושוב את תחושת הכישלון הקשה"... המשותף לסינגלס הללו שאימצו דפוס של הימנעות מקשר, הנובע מחרדה מכישלון וחרדה מקשר משמעותי. וזאת, למרות הרצון העז לא לחוש בדידות, לא להרגיש חריגים, להשתייך למשפחה, וליצור תא משפחתי בריא ויציב.

בטיפול אני בודקת את המקורות לקושי ביצירת הקשרים, ובהמשך – תוך תהליך מעמיק – מהן הדרכים להתמודד עם החרדות ולהתגבר עליהן. "החפירה הארכאולוגית" ביחסים במשפחה בה גדלו מסבירה לרוב את הסכמות הבעייתיות המעצבות את החרדות וגורמות להימנעות מקשרים. כך, לדוגמה, מתאר לירון (בן הארבעים וארבע) "מערכת יחסים נוראית בן אבא לאמא, שמרתיעה אותי ליצור קשרים עם בת זוג"... "אבא היה טרוריסט", מספר אייל, "שרדה באמא ובנו". "האלימות לא הייתה אף פעם פיזית, אלא מילולית ונפשית" בביתו של אייל. מעבר לזאת, כילד נאלץ להגן על אימו, היה מעורב ריגשית במריבותיהם, והתפלל שיפרדו. בחיבור בין החרדה העמוקה העכשווית מהקשר לבין החרדות שחש כילד. החוויות, העולות בטיפול באייל, לימור, לירון ואחרים שסובלים מחרדות מקשר והימנעות הן לרוב:

**קונפליקטים קשים בין ההורים, תוך שאיבתם של הילדים (או חלקם) ל"תערובת" הפתולוגית

**השלכת כעסים ותוקפנות על הילד הפגוע, הגדל והופך למבוגר בעל חרדות ודימוי נמוך

**אלימות פיזית, מילולית או נפשית, אליה נחשף הילד, ההופך לחרד ונרתע מקשרים.

**חוויות טראומטיות, שמערערות את שיווי המשקל הנפשי, כגון התעללות מינית של הורה או אח.

**נדודים רבים של המשפחה, שעוקרים את הילד הפגוע, ההופך לאדם תלוש, חסר שורשים, וחסר יכולת ליצור קשרים: "עד לשרות הצבאי שלי" מספר אחד המטופלים, "עברתי עם המשפחה כמעט כל שנתיים – שלוש לדירה אחרת: עזבנו את רוסיה כשהייתי בן ארבע, נשארה שם סבתא, שהייתי כנראה מאוד קשור אליה (לדברי אמא), אבל אני לא זוכר משם כלום. פשוט התנתקתי וזהו.. אחר כך גרנו באשקלון שנתיים, אבא קיבל עבודה ועברתי צפונה, ואחר כך כמעט כל שנה-שנתיים עברנו למקום מגורים אחר"... בשיחות שלנו מתבהר לו, שההתנתקות היא מילת המפתח בסגנון חייה של המשפחה בה גדל. מה הפלא שכמבוגר קשה לו ליצור קשרים, לחוש ביטחון, ולבנות זוגיות בעלת רצף והמשכיות.

בטיפול משחזרות החוויות, זיכרונות הילדות שחלקם הודחקו וטושטשו. הרגשות של הכאב, האכזבות מקשר, חוסר הביטחון בקשרים עם האנשים המשמעותיים בחייהם או עם אחרים (כגון חברים בני אותו גיל מהם נותקו) מעובדים. סיפורי החיים הקטועים והלא בהירים נכתבים מחדש, והופכים לנרטיבים משמעותיים. ברבים מהסיפורים הללו השפה הרגשית מצומצמת, למרות שמדובר באנשים אינטליגנטיים ומלומדים.

השפה הרגשית מתעשרת ומתפתחת באמצעות הטיפול: "מדהים במבט לאחור" אומר  אייל, "עד כמה הייתי חסום ריגשית עד שהגעתי לטיפול. בבית בו גדלתי המסרים היו קונקרטיים ולא רגשיים. העולם הרגשי היה זר ומצומצם. אני מרגיש שהקנית לי מפתחות לפתוח את הדלתות הנעולות, לגעת ברגשות, ולדעת למצוא את ההגדרות המדויקות לתחושות שלי". בדרך ליצור קשרים ויחסים עם בת זוג, מרגיש אייל שיש לו שפה רגשית, שהייתה סינית עבורו.

בטיפול מצליח האדם ליצור הפרדה בין "האני הילדי" המוצף מחרדות מקשר, לבין "האני הבוגר", המסוגל להתגבר על החרדות האלה. "עם מי אני מדברת עכשיו?" אני שואלת, "עם אייל בן הארבע, או הארבע עשרה או השלושים ותשע?" נעשית העבודה על המפגש בין הילד הקטן, שלא יכול היה להיפרד מאמא ואבא, לבין הבוגר, שיכול לבחור להיפרד רגשית מהעבר. הטיפול בונה נפרדות ומובחנות (ספרציה ודיפרנציאציה), בין הילד חסר  אפשרות הבחירה, לבין הבוגר המבוגר המסוגל לבחור בדרכם חלופיות: ליצור קשרים ולבנות יחסים בריאים, באופן שונה לחלוטין מאלה שהתנסה בהם כילד.

בנוסף לכך, אני מלווה את המטופל בהכנה קונקרטית לקראת הדייט: החל משלב הכתיבה של "הכרטיס" באתר ההיכרויות, דרך ההתכתבות באתר עם הנשים והגברים שנבחרו לאחר מיון. לאחר מכן, עולות בטיפול השאלות בנוגע להכנה לדייט עצמו. בחלקן, השאלות קונקרטיות ונוגעות ללבוש, האיפור, המקום המתאים ועוד. לכאורה, שאלות "קטנות וזניחות". אבל, למעשה, ההכנה הזו מפחיתה חרדות, ונותנת תחושה ש"אני לא לבד"... על כך נוספות שאלות בנוגע לחשיפת סודות: באיזה שלב של ההכרות כדאי לשתף בסיפור חיים מסוים. לעיתים, מסתבר, לא מדובר ב"סוד אפל", אלא במיידע פרטי, על אחד מבני המשפחה, למשל. כמובן, שקטונתי מלהיות "כל יודעת", ואין לי תשובות חד משמעיות על כך. ובכל זאת, עצם החשיפה והדיון בעניינים האלה מפחיתה חרדות. בנוסף על כך, אני נעזרת ביחסים שנוצרו בחדר הטיפולים כדי להפחית את החרדות: -לא קשה לך", אני אומרת למשל לאייל, "מלשוחח איתי בחופשיות ובפתיחות. בקשר בנינו ישנם זרימה, חמימות ואפילו קלילות והומור. כנראה שהיכולות האלה לשוחח וליצור קשר נמצאות אצלך".. החרדות מאוד פוחתות, כאשר המטופל מרגיש שאני סומכת עליו, שיוכל לצלוח את הדייטים. כמו כן, אני מתעמתת עם התפיסה של "כישלון" ו"הצלחה": "ההתנסות בדייטים תעזור לך להרגיש בטוח יותר", אני אומרת, "אז אל תשב על הגדר ותחכה לניסים"..

השלב הבא הינו של עיבוד החומרים שעלו בדייטים, התבוננות משותפת בהם, הסקת מסקנות, והכלת התחושות שהיו למטופל בדייט (היותר מוצלח או הפחות מוצלח על פי תחושתו). התהליך נמשך בטיפול גם כאשר הקשר מתחיל, מתפתח, והופך בסופו של דבר לקשר זוגי יציב ומספק