הביטוי “והיו לבשר אחד” הוא הבטחה, אך בה בעת גם איום. תחושת החרדה להיבלע, להעלם, להאלם, “להפוך” לתוקפן או לחוות תקיפה כל כך חזקה, לעיתים, שנוצרת הימנעות מקשר זוגי. הטיפול הפרטני והזוגי מפגיש אותי במקרים רבים עם נשים וגברים שבגילאי השלושים והארבעים שלהם עדיין לא חוו זוגיות משמעותית. וזאת, למרות היותם אינטליגנטים, אטרקטיביים, ובעלי הזדמנויות להכיר בני או בנות זוג בסביבת מגוריהם, עבודתם או באינטרנט. מה מונע התפתחות של קשר זוגי, עד כדי חרדה לפעמים אפילו ללכת לדייטים ולנסות שוב להכיר? איזה השלכות יש להתרחקות הזו? ואיך אפשר בעזרת טיפול לזהות את מקורות החרדה, להתמודד איתה באופן יעיל, וליצור קשר זוגי משמעותי?
חוויה של היבלעות אופיינית לחלק ניכר מהבוגרים, שחרדים מקשר ונמנעים ממנו. “המשפחה בה גדלתי”, מספר יואל בן השלושים וחמש (הפרטים המזהים טושטשו, כמובן), “הייתה פרוצת גבולות. הורי חיו בקומונה, על פי התפיסה של אהבה חופשית. היה נהוג להסתובב בערום (למשל לצאת מהאמבטיה ערום), וזה מאוד הביך אותי. גם הקירבה הפיזית שהייתי עד לה בין אימי והחברים של הורי הביכה אותי, בילבלה והטרידה אותי”. במהלך הטיפול מתחברות התחושות של החרדה מפלישה למרחב הפרוץ, שחווה במשפחת המקור שלו, עם החרדה להיות בקשר זוגי ואינטימי. וזאת, למרות היכולת להיות קשוב, מתענין ורגיש – דבר שמושך אליו, נשים רבות למדי.
החרדה להיבלע ולהעלם מופיעה גם אצל קובי בן השלושים ושבע (הפרטים טושטשו). במהלך הטיפול מתאר קובי יחסים סימביוטיים עם אם פולשנית, שלא כיבדה את המרחב האישי שלו. “אבא נהרג כשהייתי בן ארבע” מספר קובי. “אומנם אמא נישאה שוב, אבל אלה היו נישואי נוחות ללא קשר ריגשי. אני, עד היום, בסבך ריגשי עם אמא”… במהלך הטיפול נחשפה מערכת יחסים חסרת נפרדות לחלוטין, בין קובי ואימו. איתו הייתה לאם זוגיות אמיתית, שכללה התיעצות בנוגע לאחיותיו הצעירות יותר, מקומות עבודה שהחליפה ועוד. “אף פעם לא היה לי מקום” אומר קובי בבכי, “וממש לא יכולתי להתפנות לקשרים זוגיים”. “יחד עם זאת”, ממשיך קובי בכאב, “אמא לוחצת עלי, לאחרונה, להתחתן ולהביא ילדים”. הבילבול של קובי והאכזבה מעצמו גוברים עוד יותר, כאשר מופעל הלחץ מצד אימו. קובי מברר לעצמו איך יוכל לעבור תהליכי נפרדות ומובחנות (ספרציה ואינדיבידואציה) מאימו בעזרת הטיפול. כמטרה מציב לעצמו קובי להתגבר על החרדה מקשר זוגי, להתנסות בו, ולפעול כדי למצוא בת זוג מתאימה.
חרדה עמוקה מיצירת קשר משמעותי, מתגלה במהלך הטיפול הזוגי, ביוחי ואילה, גם הם בשנות השלושים המוקדמות לחייהם (הפרטים המזהים טושטשו לבלי הכר). במהלך הטיפול נחשפה התעללות מינית שעברה אילה כילדה מצד בן דודה, המבוגר ממנה בשלוש שנים. בקשריה הזוגיים הקצרים והלא משמעותיים הגנה על עצמה ממעורבות ריגשית ואינטימית. כאשר פגשה את יוחי הרגישה צורך להתגבר על החרדה מקשר של אינטימיות, והביעה נכונות “לעשות עבודה טיפולית רצינית”, כפי שאמרה, “מתוך בחירה לנצח את השדים”.. הפעם מצאה פרטנר, שהיה מוכן להתחייב לעבור איתה את התהליך, “ולא לברוח ממסע ממשותף מפרך, שיהיה מסע אלונקות לשנינו”, כפי שאמר יוחי. התחייבתי בפני יוחי ואילה שמסע האלונקות יהיה לשלושתנו, ונידרשת שותפות אמיתת בינינו.
הבאתי דוגמאות אחדות לחרדה מיצירת קשר זוגי מהקליניקה שלי, איתן התמודדתי. המשותף לכולן (ולעוד מקרים רבים בטיפולי) הינו המבנה המשפחתי:
במהלך הטיפול הפרטני או הזוגי נחשפת פעם אחר פעם הבעייתיות במשפחת המוצא. באחת, הגבולות הפרוצים במשפחה יוצרים חרדה מהפלישה, ובונים חומת הגנה מאינטימיות. בשניה, הגבולות הפרוצים הם בין הבן ואימו, והסימביוזה ביניהם לא מאפשרת להכניס את “האדם השלישי” (בת הזוג) למרחב. בשלישית, הפלישה למרחב האישי עקב ההתעללות המינית יצרה: חרדה עצומה מאינטימיות, חוסר אמון באחר המשמעותי, ותחושות של בושה, גועל ורגשי אשם עזים.
בשלושת המקרים הללו היה אתגר להתמודד עם המרחב הפרוץ, וליצור מרחב טיפולי מוגן, בטוח ומבוסס על אמון, כתנאי בסיסי לעבודה הטיפולית. בכל המקרים (האלה והאחרים) נוצרה התחייבות לעשות מסע משותף, תוך תחושה שלהם ושלי שנוכל להיות שותפים אמיתיים במסע החשיפה, העיבוד של התחושות וההכלה שאספק.
בכל אחד מהטיפולים מספרים יואל, קובי, יוחי, איילה ואחרים את הנרטיבים שלהם. לעיתים, שוב ושוב חוזרים נושאים מרכזיים: אולם בכל פעם הם מוארים מזויות ראיה חדשות, נכנסים לקשרים חדשים, ונוצרים סיפורי חיים חדשים. כך, לדוגמה, בנרטיב של יואל מתבטאות בעוצמה התחושות של אשם, הבילבול והבושה הקשורות לאינטימיות. בסיפור החוזר שוב ושוב, בכל פעם בכיוונים אחרים, פוחתות התחושות השליליות הקשורות לאינטימיות. ליואל נוצרת מובחנות רבה יותר בין הסיפור המשפחתי הכאוטי, לבין הסיפור האישי שיואל בוחר לבנות, תוך זוגיות מסוג אחר.
גם קובי מגבש במשך הזמן בעזרת הטיפול אני בוגר וניפרד יותר. הנרטיב החדש הנבנה בטיפול, מאפשר לקובי בהדרגה למצוא במרחב הפרטי שלו מקום לבת זוג מתאימה: תחילה בפנטזיה ובהמשך במציאות, בה מצליח קובי לממש את המישאלה לזוגיות מתאימה.
הדוגמה השלישית של איילה ויוחי התבססה על תלת שיח של בני הזוג ושלי. איילה ואני נפגשנו בחלק מהפגישות לבד, תוך הסכמה כנה מצד יוחי, ואמון מלא שלא ישתבש הקשר במשולש שלנו. בסיפור המקוטע של איילה, שהיו בו חורים שחורים רבים, נוצר רצף והוארו הרבה פינות אפלות שלו. בהדרגה הפך גם בן הזוג שבחרה לשותף לטראומות שחוותה. התחושה שיוחי לא ניבהל ולא נירתע הייתה משמעותית עבורה, והוא “עבר את המבחן” מבחינתה. אחרי תקופה ממושכת, תוך סבלנות רבה מצד יוחי, הייתה האינטימיות שלהם בריאה.
הטיפול מאפשר להתגבר בדרכים שונות על מחסום החרדה מקשר זוגי. המסע המשותף מחייב חיפוש מתמיד וחוזר אחרי משמעויות, הנוצרות מהאופן בה נארגות יחד כל פיסות הסיפור. מאחר וסיפור יכול להיות מסופר בהרבה אופנים וצורות, חשוב לי לאפשר ליצור סיפור חדש: גיבור סיפור שיכול לצאת מהסבך המשפחתי, ליצור “חוקי משחק” חדשים, ולממש את הצורך שלו ליצור קשר זוגי, תוך התגברות על החרדה מאינטימיות.