טיפול והדרכת הורים
טיפול והדרכת האם לאחר גירושין קשים
אורית בת ה-40 הגיעה לטיפול והדרכת הורים כעשר שנים לאחר שהתגרשה. הסיבה המוצהרת לבואה הייתה הבעיות של שני ילדיה המתבגרים – לירן בת ה-14 ורוני בן ה-12. היא תיארה את לירן כילדותית, תלותית וחסרת אונים, ואת רוני כבעל בעיות חברתיות קשות וחרדות. כאשר התבקשה לתאר את עוזי – ממנו התגרשה – הגדירה אותו כ”אדיש, לא איכפתי כלפי הילדים, אב מזניח, ואומנם לא אלים או מתעלל אבל לא משמעותי עבור הילדים”. כמו כן ראתה את עצמה כאמא אידיאלית שמקריבה את עצמה למען ילדיה, רגישה מאוד כלפיהם ואיכפתית, “אמא מעולה שמגדלת לתפארת את הילדים שלי, אומנם יש לי מקצוע ועבודה, אבל הם כל חיי…” . לדבריה ברור היה שהיא עורכת פיצול (ספליט) לפיו היא “האימא האידיאלית” בעוד שעוזי הוא “האבא הרע”.
טיפול והדרכה לאם לאחר גירושין- מהלך הטיפול
במהלך הטיפול, בו חלק מהפגישות היו עם אורית והילדים, חלקן רק עם הילדים וחלקן עם אורית, – כעמוד התווך של המשפחה – לבד, בלט היחס המאשים שלה כלפי עוזי: הוא תואר כ”זרע הפורענות”, “הוא האשם בכל הבעיות של הילדים, אף פעם לא לקח כמוני אחריות, ותמיד השתמט מתפקידיו כאבא”.
אצל הילדים התפתח ניכור הורי כלפי האב. הם לא רצו כל קשר עם האב. הם הסבירו את ההתנגדויות שלהם לבקר את האב ותיארו את דמותו, באופן זהה לאופן בו תיארה אותו אמם. היה מאוד ברור שהם לא מבחינים בין המחשבות שלהם ושלה, האינטונציה בה דברים נאמרים זהה לזו של אימם.
נראה היה שאין לילדים כלל לגיטימציה לחוש הגעגועים כלפיו, לאובדן של דמות אב, לכאב בהעדרו, אלא רק כעס כלפי “האבא שבוגד בהם ונוטש אותם”. בפגישה שהייתה במקביל עם עוזי – לאור הסכמתה של אורית – התגלה שהתמונה שונה, עוזי מעוניין להיות בקשר איתם, וסובל מהדחייה שהוא חווה.
אורית מנתקת את עוזי, ועושה דה-אבלואציה שלו, ואבלואציה שלה ושל בני המשפחה “המושלמת” שלה. היא מפצלת (באמצעות מנגנון הספליט) ל”אני האידיאלי” ו”העולם העויין שבחוץ” ועוזי בתוכו. הפיצול מאפשר לה להשליך על עוזי את החלקים ההרסניים והמאוכזבים שלה עצמה: היא משליכה עליו שהוא תוקפני והרסני, בעוד שבולטים החלקים התוקפניים וההרסניים המוכחשים שאורית איננה מודעת להם, ומתבטאים הן בפסיב-אגרסיב והן בתוקפנות גלויה כלפיי וגם כלפי הילדים. כאשר החלקים התוקפנים מוחזרים לה באופן מעובד, מצליחה אורית להבין את החלק שלה, את האחריות שלה לתוקפנות המושלכת על עוזי.
כמו כן מצליחה אורית באמצעות הפגישות הפרטניות איתה לחקור את הכעסים שלה, מבלי להשליך אותם על עוזי. אורית נשאלת: מתי עולים אצלך הכעסים בלי קשר לעוזי? מי עוד ברפרטואר שלך ביטא תוקפנות? את מתארת את אמך כתוקפנית ונוקשה – איך הצלחת לעמוד מולה? מתי באים הכעסים לידי ביטוי כלפי הילדים? הדיון בכל הנושאים האלה מאפשר לאורית לאט ובהדרגה לקחת אחריות על החלק שלה, ולהבין שלא עוזי – היושב אצלה על כסא הנאשמים – הוא “האויב” ו”האשם הבלעדי”, אלא שהיא צריכה להשקיע עבודה בעצמה, תוך התבוננות פנימה בעולם שלה וביצוגים שלו בעוזי.
השלכת החרדות על הילדים
בהמשך התהליך הטיפולי מצליחה אורית להבין שהיא משליכה על לירן ורוני את החרדות, חוסר האונים והתלותיות שלה עצמה. היא מגדירה אותם כ”גוזלים חסרי אונים”, שהיא נאלצת לפרוש עליהם כנפיים. היא מסבירה שאין לה ברירה, אלא “לאסוף אותם מהמפגשים המעטים עם עוזי, כשהם יוצאים מפורקים מהפגישות איתו”. למעשה, אורית מוצפת בחרדות וחוסר אונים, מתחת למסווה האשה “הכל יכולה, הסופר חזקה” שהיא מפגינה: “אני מנהלת מחלקה, סופר מתפקדת” ועוד. במהלך הטיפול מאפשרת אורית לאט לאט להיכנס בעדינות ובסבלנות בין הסדקים בחומה, ולנהל דיאלוג בין החלק היותר קשה ומתפקד לבין החרדות והחלקים הפגיעים יותר.
טיפול והדרכת הורים- רכישת תובנות
אורית מסוגלת לרכוש מודעות לכך שהחרדות שלה הן הבסיס להגנת היתר הניתנת לילדיה, ולקשר הסימביוטי שלה איתם. היא מבינה שהם לא מצליחים לעוף ולהתרומם בלעדיה, עקב המסרים שלה “תהיו צמודים אלי”, “אל תסמכו על אבא”, “אל תסמכו על העולם בחוץ”. היא מבינה שהם נשארים “גוזלים בלי כנפים”, כי החרדות שלה יוצרות חוסר ספרציה מילדיה. במהלך הטיפול מודעת אורית לצורך של לירן ורוני לפתח יותר ניפרדות, להרגיש שאמא סומכת עליהם, לצורך שלהם באוטונומיה, ולצורך להפוך למתבגרים בעלי זהות עצמית. הסימפטומים עליהם מתלוננת אורית הולכים בהדרגה ונעלמים, כאשר אורית משחררת אותם בהדרגה, ומאפשרת להם ליצור קשר תקין עם אביהם שמעודד אצלם עצמאות. בעיותיו החברתיות של רוני נפתרות, הוא נפטר מהחרדה שמעיקה עליו, ולירן מתפקדת כעצמאית ובוגרת יותר.
הניסיון הקליני מראה שחוסר הדיפרנציאציה של העצמי – כפי שמתגלה בין אורית וילדיה המתבגרים – הוא מדד לחוסר הבגרות הריגשית, חוסר היכולת לנהל את הרגשות ולווסת אותם, להצפה ריגשית, חוסר עצמאות וחוסר אינדיבידואציה (כפי שמסביר הייטב בואואן בתיאוריה שלו על הספרציה אינגיבידואציה). כאשר הילדים הם בגיל ההתבגרות, והמשימה המרכזית שלהם לרכוש אוטונומיה ועצמאות, ברור שהתופעות הפתולוגיות מחריפות – כמו כן במקרה של לירן ורוני – אם לא ניתן טיפול להורים והדרכת הורים שעוזרים להתגבר על הבעיות ולהתמודד באופן טוב יותר.