אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול באחים שכולים

 

אובדן של אדם קרוב יוצר כאב עצום, וחלל ריק אותו הוא  נושא  לתמיד. בנוגע לאחים שכולים, ישנם קשיים ייחודיים איתם אנו מתמודדים במהלך הטיפול בהם. חלקם איבדו את האח עקב מחלה ממושכת, תאונת דרכים פתאומית או התאבדות. חלקם שכלו את יקיריהם במהלך שרותם הצבאי. בכל מקרה, האובדן הוא קשה.

 מה מייחד את השכול של האחים?

האח השכול מאבד את האדם שהוא הפרטנר הטבעי שלו למשחק, לתחרות ולמריבה, ועל פי רוב גם לפיוס ולקרבה. האח הוא השותף שלו לסוד, ולעיתים קרובות מהווה עבורו מודל חיקוי או דמות נערצת, מקור לקנאה ולגאוה. הקשרים בין האחים מבוססים על אינטימיות, אהבה ודאגה. הפנטזיה היא באופן טבעי, שהקשר כאחים יימשך, גם לאחר שההורים יילכו לעולמם. האובדן של האח הוא פעמים רבות אובדן של האדם הקרוב ביותר.     

מהי המודעות לשכול של האחים?

לשכול של האחים ישנה פחות מודעות מאשר לשכול של הורים ואלמנות. פחות הכרה ניתנה לבעיה הן מצד המימסד והן על ידי החוקרים. במסורת הארוכה של האובדן והשכול במדינה, לא זכה כמעט כלל כאבם של האחים להתייחסות. ההודעות על המוות נמסרו עד לפני שנים אחדות להורים.  הילדים שמעו את זעקת הוריהם, אולם אף אחד לא תיווך עבורם את הבשורה, שמשנה לעד את חיי המשפחה וחייהם. רק בשנים האחרונות עלה הנושא לתודעה. כיום ניתן במשרד הביטחון סיוע לאחים השכולים כבר מההתחלה, בעזרת טיפול פרטני וקבוצתי. כמטפלת מטעם האגף למשפחות והנצחה במשרד הביטחון, אני מתמודדת עם הקשיים הייחודיים של האחים השכולים.

מהו המקום הניתן במשפחה לאבל של האח?

הניסיון הקליני מלמד, שגם במשפחה מתעסקים בדרך כלל פחות בכאב שלהם. אפשר להבין  את ההורים שאיבדו את ילדם, ולא מסוגלים להכיל את כאבו של האח. האחים בייחוד אם הם קטנים, עדים לשינויים הדרמטיים המתחוללים במשפחה, אבל אינם מסוגלים לפרש אותם ולהעניק להם משמעות.

רונית מספרת על חוויתה כאחות שכולה:

"הורי היו עסוקים ומרוכזים באופן טוטאלי באבל על אחי. הם לא היו מסוגלים לראות אותי... אני לא מאשימה אותם, אני מבינה אותם, השמים נפלו עליהם, והחיים נגמרו להם. איך הם יכלו להיות פנויים לסבל שלי?" 

 גם אור, שאחותו נהרגה בתאונת דרכים, והגיע אחרי שנים לטיפול מספר:

"הכל היה אצלי בסדר, הם ציפו שאמשיך לתפקד כרגיל. ובאמת הצטיינתי, וזה שימח אותם. הבנתי שהתפקיד שלי בחיים הוא לשמח אותם, ולמלא עבורם את החלל שנוצר. לא היה מקום לאבל שלי, האבל של אבא ואמא מילא את כל החלל של הבית."

האח השכול קולט שעליו לשמור על הוריו ולהיות חזק עבורם. הוא מבין שעליו להשלים את החסר ולשמח אותם. כמובן שהתפקיד הזה קשה ואולי בלתי אפשרי.

כאשר הגיע אור לטיפול לא הבין מה גורם לו – כרואה חשבון מצליח, נשוי ואב לשניים – לדיכאון שנים רבות  לאחר המוות של אחותו. הוא תאר סימפטומים של דיכאון, כגון חוסר תשוקה, חוסר יכולת ליהנות, ביצוע אוטומטי של משימות "כמו רובוט", חוסר יוזמה במשפחה וקושי להרדם בלילות. התמונה הקלינית הזו של דיכאון התפרשה אצלו כעייפות, כנראה מתוך שחיקה, ואולי מתוך חוסר הסיפוק ששרית  אשתו  משדרת. אבל קשה לו לזהות אותה כדיכאון מתמשך שהפך כרוני, כפי שהסתבר בהמשך המפגשים בינינו.

מהלך הטיפול

בטיפול התבהר, שאור סובל מסיבוך אבל, ושמעולם לא עובד האובדן הקשה שהוא חווה. כמתבגר "מוצלח, חסר בעיות, תלמיד מצטיין ודי חברותי", נטה באופן טבעי – כדרכם של מתבגרים שחווים אובדן – ליצור את המרחב הפסיכולוגי שלו, ולהתרכז במשימות ההתפתחותיות שלו מבחינה חברתית ולימודית. באופן נורמלי לחלוטין היה לו צורך להתמודד  עם תהליך ההיפרדות מהוריו, ולחשוב על דרכים כדי להתרחק מהמחשבות על המוות. אלא שהוא הקצין את הבריחה מהחוויות הרגשיות שלו, הדחיק והכחיש אותן.

גם מטופלת אחרת בשם חנה לא היתה מסוגלת להתאבל על אחיה שנהרג:

"אמא נפלה לדיכאון עמוק, היא לא היתה מסוגלת להכיל את הכאב שלי. גם אבא היה שם בשבילה, וניסה להחזיק אותה, אבל היה הרוס. מה יכולתי לעשות? נאלצתי למלא את תפקיד החזקה במשפחה, ולסחוב אותם על הגב שלי".

נוצר אצל חנה היפוך תפקידים, והיא לא היתה מודעת למחיר אותו היא משלמת כאשר הילדות שלה נקטעה. גם חנה כמו אור הבינה שהיא חייבת לשמח את הוריה, וכמוהו לא קיבלה לגיטמציה לביטוי תחושותיה האמיתיות.

שניהם מתארים התנתקות של הוריהם מסביבתם לאחר האסון, וסרוב לארח בביתם אנשים. האבל השתלט על כל אורחות החיים, וההורים מאנו להתנחם.

האובדן הכפול 

בכל הטיפולים  באחים השכולים בולטת החוויה של האובדן הכפול: האובדן האחד הוא של האח האהוב, הפרטנר הטבעי לשיח ולמשחקים. האובדן השני הינו של ההורים, שהאבל שלהם דחק הצידה את אבלו של האח השכול.

 על כך נוסף הקושי של האח השכול להתמודד עם צילו של אחיו.

 "אחי נתפס כמושלם על ידי הוריי" – אומרת רונית. "אין לי שום סיכוי להשתוות אליו . 

לעיתים האחים ממשיכים לממש את החלומות אותם לא זכה האח שנפטר להגשים. הם הופכים להיות בצלמו ובדמותו, ללא מודעות לתהליך הזה.

הטיפול  מאפשר לעבד את האובדן של האח השכול. תלוי, כמובן, באיזה שלב של חייו הוא מגיע, ומה היא רמת העיבוד שכבר נעשתה. במקרה של אור, למשל, לא נעשתה למרות השנים הרבות שחלפו שום עבודה טיפולית. בעיבוד אנחנו עורכים מסע משותף דרך כל שלבי האבל, החל מההכחשה ועד להשלמה.

 שלבי האבל

בתהליך האבל קיימת בשלב ההכחשה התעלמות מהאובדן: "זה לא קרה, הוא יחזור, יתגלה שזאת טעות"...

בשלב הכעס הושלך הכעס על בן הזוג, המדינה, הצבא. במהלך הטיפול מפנה האח השכול הרבה פעמים את הכעס שלו כלפי המטפל, שמפנים, מעבד ומכיל, ואחר כך מחזיר לו את החומר מעובד וניתן להפנמה. לאחר מכן מופיע שלב ההאשמה, שלעיתים קרובות מופנה פנימה והופך לרגשי אשם.

 כך, למשל, אומר בכאב אבי במהלך הטיפול לאחר שאחיו נהרג בפיגוע:

"למה הוא ולא אני? רבתי איתו שבוע לפני שנהרג, ואני מרגיש רגשי אשם שלא נפרדתי ממנו". 

 ורונית אומרת: "היתה בינינו קנאה   בלתי מדוברת. הורי העדיפו אותו, ואני מאמינה שהיו מעדיפים שהוא יישאר. רמי היה הרבה יותר מוכשר ממני, ולאחר שנהרג בכלל הפך למושלם."

הקנאה הטבעית בין האחים הופכת קרקע לצמיחת רגשי אשם. בשלב הדיכאון הופכת הפרידה לקשה ומלווה בכאב, בכי וחוויה שהאדם לא יחזור...

השלב האחרון הוא של ההשלמה. בעזרת הטיפול יכול האח השכול לעבד את האבל. הנפטר ממשיך תמיד להיות בתודעת האח החי, אולם האח השכול יכול לחיות את חייו, ללא דיכאון, זעם או רגשי אשם.  ביטוי נפלא לכך מצאתי בספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", אותו כתב לאחר שנהרג בנו:

 " ... אמרתי לו, האם אוכל לבקש בקשה אחת? אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון  מהכאב. או לפחות את חלקו, את מה שניתן, שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. כך אוכל גם לזכור אותך יותר, אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכוויית הזיכרון".   

(גרוסמן דויד, 2011. נופל מחוץ לזמן.  עמ' 169, הוצאת הקיבוץ המאוחד)