אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול זוגי בעת משבר מחלת הסרטן

גילוי המחלה מהווה טראומה לחולה ולבן או בת הזוג. השלב הראשון הינו של הלם, בו מטרת הטיפול לסייע להכיר בהדרגה במחלה והקשיים הצפויים לו ולבני המשפחה. העידוד וחיזוק הכוחות לחולה ולבן הזוג משמעותיים באמצעות הטיפול: זיהוי הכוחות הקוגניטיביים, הרגשיים, החברתיים חיוני, כדי להמשיך לאורך הטיפול להישען עליהם ולחזקם. חולה ובן זוג בעל כוחות קוגניטיביים יופנה ללמוד על דרכים בטיפול הרפואי והפסיכולוגי שיועילו.

כאשר הכוחות הרגשיים בעלי משקל, אפשר יהיה לעבוד במהלך הטיפול על ביטוי הרגשות והבנתם. הכוחות החברתיים שיחוזקו הם: הסיוע של בן/בת הזוג, והשיתוף של בני המשפחה האחרים המשמעותיים. לבנים ובנות בוגרים, שמטבע הדברים פנו איש איש לדרכו, יעבור – בעידוד המטפל – המסר: "אם אתם יכולים לסייע, נבקש מכם עזרה, בהתאם לצורך".הגיל, הנתונים האוביקטיביים של הפניות, והיכולות האישיות של בני המשפחה, נלקחים כמובן בחשבון.

אני מעודדת את החולה ובן זוגו לא לחוש רגשי אשם, כאשר פונים לילדים הבוגרים בבקשת סיוע: המציאות השתנתה ונדרשת גמישות במשפחה. כאשר המשפחה המורחבת נגישה, מומלץ להיעזר בהם. בקרב חלק מהחולים ובני זוגם חשבונות לא סגורים עם בני המשפחה נסגרים בנסיבות האלה. וטוב שכך. המחילה והסליחה מחישות את תהליך ההחלמה מהמחלה. גם גיוס עזרה מצד חברים מקל במלחמה במחלה. הביטוי "לא נעים לי להכביד", מופיע לעיתים בקרב חלק מהמטופלים. אני מציעה במהלך הטיפול לשנות בגמישות את התפיסה הזו, בידיעה שישנם הדדיות: "אתה עזרת לחברים שלך להתמודד עם קשיים שלהם בעבר. כיום אתה זקוק לתמיכה ולעזרה שלהם. מחר או מתישהו בעתיד שוב יתגלגל הגלגל, ותוכל להעניק ממה שיש לך"...

דווקא השלב בו יורדות רמות ההכחשה וההדחקה, הופך להיות קשה יותר. מתחיל תהליך התמודדות עם פוסט טראומה, בו מופיעים דיכאון וחרדות. הדיכאון – בעוצמה כזו או אחרת – מופיע אצל החולה ואצל בן או בת הזוג שלו. דווקא בן הזוג מתקשה יותר, לרוב, להביע את תחושת הדיכאון והחרדות שלו: "אני יודעת שמיקי סובל",אומרת לי נירית בטיפול הזוגי (הפרטים המזהים טושטשו לבלי הכר). "מיקי הוא החולה, הזקוק לתמיכה ועידוד שלי. איזו זכות יש לי לבטא את הכאב והחרדות שלי? אולי אחליש אותו?" אבל התחושה שמיקי מבטא אחרת: "חשוב לי להיות שותף לתחושות שלך, לסיפורי החיים שלך, ולשמוע גם על הקשיים שאת עוברת"...

נירית הרגישה שבזכות הטיפול נוצרה לגיטימציה לצורך שלה להביע את רגשותיה, ולהמשיך לראות בבן זוגה לא רק "האדם החולה", אלא גם החבר הטוב, השותף המבין והאבא הדואג.

בני זוג שאינם עוברים תהליך כזה של הגמשה, נשארים מקובעים בנוקשות בתפקידיהם, כגון: החזק – חלש, הדואג והפחות חרד, המסור לילדים והמפרנס, הדומיננטי במשפחה והפחות שולט ועוד. הטיפול מאפשר לערוך באופן מותאם ומציאותי שינויים חשובים ומשמעותיים, תוך בדיקה זהירה ורגישה של הצרכים הרגשיים של בני הזוג והמשפחה.

בעזרת הטיפול יכולים שני בני הזוג לבטא בחופשיות את תחושותיהם: להתאבל על אובדן הבריאות, לבטא כעס על הגורל, לבטא כעס על הבגידה של הגוף, ורגשי אשם על אי גילוי בזמן של המחלה. בני הזוג מקבלים לגיטימציה להישען זה על זו, גם לאורך התהליך הממושך כולו. בנוסף, הם מקבלים עידוד לבטא גם את החלקים הפגיעים והרגישים, ולא רק את החוזק.

אומנם בתחילת התהליך יש צורך לשמור על מערך ההגנות, השומר על הבריאות הנפשית. אולם בהמשך הדרך פוחת, הצורך להיות "על המשמר" עשרים וארבע שעות ביממה, ועולה הצורך לבטא באוטנטיות את הכאב, המצוקה והחרדות הקיומיות. הטיפול עוזר לחולה ולבן הזוג לקיים אינטימיות, ולא לפתח שחיקה. ההתמודדות המשותפת כבני זוג בעזרת הטיפול הזוגי, מפחיתה את הלחץ והמועקה, הופכת את ההתמודדות ליעילה יותר, ומגבירה את החוסן הנפשי. זהו תנאי הכרחי כדי להתגבר כיחיד וביחד על הלחץ והמצוקה.