אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול זוגי בדיכאון של החגים המשפחתיים

עבור חלק גדול מהאנשים, מהווים החגים המשפחתיים, כמו פסח וראש השנה, מקור לשמחה והתרגשות: משתחזרות תמונות נעימות מהעבר של "הביחד המשפחתי", מעלים זיכרונות מהמאגר המשפחתי, והילדים מבלים ביחד. אולם עבור רבים – זהו מקור למשברים, סטרס, דיכאון, חרדות וקונפליקטים קשים. ישנם שמועדים יותר לפורענות, וכדאי להיות מודעים לכך ולהיערך בהתאם. מהם גורמי הסיכון, ואיך לנסות להתמודד באופן מוצלח, ולצלוח בשלום את החג? מתי חשוב להיעזר בטיפול פרטני או זוגי?

**במהלך השנה המפגשים לרוב מצומצמים : אימא – בן או בת, אח או אחות, במפגשים פחות מחייבים. לעומת זאת, בחג מתכנסים בני המשפחה "בהמוניהם", גם אלה שנוטים פחות להיפגש ביחד, ומקדשים את "מדורת השבט". החיכוכים רבים. בסיר הלחץ המשפחתי מתבשלים כולם, והיכולות להימנע או לברוח מצומצמת.

אני מציעה לבדוק היטב, האם ההרכב מוצלח, או שמא עדיף לפצל את האירועים בגמישות. כמוכן, כדאי לקחת בחשבון, שמדובר באירוע שיש לו "סוף", ולכן כדאי לקחת אותו בפרופורציות ראויות. יחד עם זאת, רמת הלחץ עולה אצל רבים. הבעיות שאני נחשפת אליהן בקליניקה רבות. לרוב החג הוא הטריגר שמעלה על פני השטח בעיות שהודחקו או הורחקו, ומוצפות בתקופת השנה הזו. לכן, כדאי למזער נזקים בחג עצמו, אבל גם להיות ערים לנורות האזהרה: לא להתעלם ולטפל בבעיות שהסימפטומים שלהן התגלו סמוך או בעת החג.

*           החג המשפחתי מעצים את תחושת הבדידות של האדם הבודד או הערירי. סינגלס שמצליחים לחמוק מעיניהם הבולשות של בני משפחתם (בעיקר המורחבת), מוצאים את עצמם לעיתים קרובות במוקד תשומת הלב ו"הדאגה" של כולם: "נו, מה קרה שאתה לבד? אני בגיל ארבעים כבר הייתי אימא לשלושה ילדים"... "את יודעת, שהשעון הביולוגי לא עוצר"... "מתי כבר יהיו לי נכדים?"... "עם כל הכבוד שיש לי לפלאי הטכנולוגיה של ההפריה, הרי משפחה היא מעבר לכל, אז למה את מחכה?"סינגלס שחומקים מהרדאר המשפחתי, וחיים במרחב הפרטי שלהם, נחשפים באירועים המשפחתיים האלה לדעות של כולם... הכבוד לקריירה ולקידום הכלכלי מוצגים כחשובים, אבל מוסד המשפחה חשוב יותר.

כדאי לשים לב: השיפוטיות והביקורתיות  פוגעות (בצדק)... חשוב להעניק כבוד לפרטיות ולמרחב האישי. על אחת כמה וכמה בסיטואציות החגיגיות האלה, בהן המרחב האישי והציבורי מתערבבים. סינגלס רבים מרגישים אי נוחות, כאשר הם מגיעים לבד לאירועים המשפחתיים האלה, שמחריפים את החוויה הסובייקטיבית של הבדידות. הבדידות יוצרת חרדות ודיכאון, ומציפה מחשבות פסימיות, כגון: "אני פגום"... "אף פעם לא אצליח ליצור זוגיות מוצלחת"... "אני מיואש שלא אחלץ מהתקיעות שלי".. "למה האחרים מצליחים ואני נכשל"... חווית הכישלון מוחרפת, כאשר המסר במשפחה הינו: "מעדיפים את הנשוי וההורה על הרווק, שלא מיסד את קשריו"...

החוויה של חוסר האונים והדיכאון גורמת, לעיתים, להימנעות: "אני מעדיף לא להגיע לסדר, מאשר לספוג ביקורת סמויה או גלויה"... אבל "אני במילכוד, כי אם לא אגיע, אני צפוי לביקורת"... או: "לפעמים אני נוכח פיזית, אבל מתנתק, כדי לא להיות שם"... או: "אני מרגיש שקוף, כי לאף אחד לא איכפת מה אני מרגיש, וממה אני סובל".או: "אני חייב להשתמש במסכות, כדי להסתיר את הפגיעה"...

בטיפול מעובדות החווית האלה. נרכשות אסטרטגיות של העמדת גבולות, כדי לא לאפשר פלישה למרחב הפרטי.

כמו כן, אני ממליצה לכל "הדואגים" במשפחה, להימנע מהכתבת דעתם בנוסח: "כדאי לך למהר, כדי שלא תישארי בודדה"...וכו'. חשוב להיזהר, ולקחת בחשבון שסיטואציות בהן ישנם קהל ועדים, מחריפות את חווית הפגיעה. כדאי להתייחס ברגישות, ולחשוב על מילים שנאמרות בזהירות, כי הרי להחזיר מילים אי אפשר...

*        בעיה נוספת שאופיינית לחגים המשפחתיים הינה: תחרות סמויה או גלויה בין משפחות המוצא. זהו מקור לכעסים וחשבונות, תוך השוואה בין "משפחת החתן" או "משפחת הכלה": כמה פעמים הגיעו לאלה או לאלה? למי חלקו יותר כבוד? החשבונאות והפנקסאות נובעת, לרוב, מהפגיעה הנרקיסיסטית של אחד הצדדים: "אם הלכתם למשפחה שלה, אנחנו פחות נחשבים, פחות אהובים, זנוחים ומופקרים"... לעיתים מתעוררת חרדת נטישה, ואפילו חרדה שהמשפחה מתפרקת. ככל שרמת הנפרדות במשפחה נמוכה יותר, כך תחושת האיום גבוהה יותר: במשפחות העיסתיות יש פחות לגיטימציה "לחגוג בנפרד".

אני מציעה לקחת בחשבון את ההורים שנשארים ללא ילדיהם הבוגרים, החוגגים עם בני/בנות הזוג: להזמין מתוך רגישות וכבוד. כמוכן אני מציעה להורים הפגועים, שהבן או הבת בחרו ללכת להורים האחרים, להבין: אין זאת אומרת שהבן הבוגר מבטל או מוחק אתכם. אין מקום ליצור אצלו רגשי אשם.

*        בנוסף לכך, במשפחות שכולות האירועים החגיגיים הם לעיתים קשים וטראומטיים. בעבודתי עם הורים שכולים, אלמנות/ים ואחים שכולים, אני פוגשת שוב ושוב את הכאב עקב הנוכחות של "הכיסא הריק": "בכל יום",אומר לי יעקב בן השישים (הפרטים המזהים טושטשו), "אני כואב את העדרו של אסף, שלושים שנה עברו, ומיום ליום הכאב מתעצם. אבל המפגש המשפחתי בו הכיסא של אסף ריק מדכא אותי, למרות שהנכדים האהובים שלי מגיעים עם הבת. שוב ושוב עולות בי המחשבות: מה היה אילו אסף היה בחג איתנו, והילדים שלו היו משחקים עם הילדים של עירית... זהו כאב בלתי נסבל"...

הדיכאון של בני המשפחה שחוותה טראומה, ראוי למלוא הרגישות, האמפתיה וההבנה של כולנו.

*        אירועים משפחתיים ב"חגים החשובים" (כגון ערב ראש השנה ופסח), מהווים לעיתים קרובות קושי במשפחות מורכבות ((mixed families, עולות השאלות: עם מי יחגגו הילדים? למי מגיע יותר? כאשר טובת הילדים במרכז, יכולים ההורים הבוגרים להגיע באופן רציונאלי להסדר מאוזן והוגן. לעומת זאת, כאשר אחד מהאקסים ילדותי, בעל פגיעות נרקיסיסטית, ומעמיד באגוצנטריות את צרכיו מעבר לצרכי ילדיו, הופך העניין לבעייתי: מקור למאבקי כוח, אינטריגות, והסתת הילדים כנגד ההורה האחר. כאשר האם (או האב) מקנאת שהאב יצר לעצמו קן חם משלו, היא עלולה "להשבית שמחה", ולדרוש (בניגוד להסדר שנקבע) שהילדים יהיו איתה.

המקור לעבוד על הבעיות הללו אינו ב"חפוז" לקראת האירוע. נדרשת הדרכת הורים לאחר הגירושין, לצורך תאום בין ההורים וסגירת מעגלים שלא נסגרו. מהי היציאה מעבדות לחרות בהקשר הזה? לשחרר, ולתת לבן הזוג שבחר בדרך חדשה לצאת לדרכו. וכן, לשחרר את הילדים מהסבך, ולתת להם ליהנות משתי המשפחות החדשות שנוצרו: של האב (בנפרד) ושל האם (בנפרד). כמובן, שסעודת החג אינה אלא הסימפטום לבעיה המורכבת והעמוקה יותר. אולם כדאי להתייחס אליו בכובד ראש!

*        בעיה נוספת שעולה הינה ההוצאות הכלכליות. לעיתים, כדי להפגין ולהרשים, מעל ומעבר ליכולת הממשית. כדאי להתאים ליכולת האמיתית, בלי להיכנס לאמביציה בלתי מותאמת. דבר זה מתייחס גם לעול של "חובת הארוח", למרות הציפיות המלחיצות של רבים מהאורחים.

*        ומה בנוגע לאוכל? האירועים המשפחתיים בחגים החשובים מרוכזים סביב האוכל, בחזקת: "כל המרבה הרי זה משובח"... לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה (אנורקסיה, בולימיה או אכילת יתר כפייתית), הופכים האירועים הללו לסיוט: מצד אחד קיים הפיתוי, מצד שני, הערות ציניות או סרקסטיות של המלחיצים והמודאגים, כ"שומרי הסף". ישנה פלישה למרחב האישי (ולצלחת האישית) מתוך שפע "כוונות טובות". לעיתים החרדה גורמת להימנע מלהגיע לאירוע. אלא שאז, מתפרש העדרם כחוצפה, כפיות טובה או ביזאריות. מתחיל בליל רכילות, תוך ביקורתיות ושיפוטיות.

 אני מציעה לכל אחד להיות רגיש ואמפטי. לאפשר לכל אחד לבחור מה ואיך הוא אוכל, ללא ביקורתיות.

*        גם יחידים או בני זוג בטיפולי פוריות נחשפים, לעיתים קרובות, באירועים החגיגיים לשאלות חודרניות, כגון: "נו מתי כבר נזכה"...אנא, כבדו את המרחב הזוגי, בלי לחשוב שאתם יודעים מה טוב עבורם או לא. בטיפולי הפריה גם כך הפולשנות היא חלק בלתי ניפרד מהחוויה. מן הראוי שלא תוחרף...

החג הוא הזדמנות ל"ביחד". אבל עבור רבים הוא מקור ללחץ, חרדות ודיכאון. עבור סינגלס, אנשים בטיפולי הפריה, בודדים ומשפחות שחוו טראומות, הפגיעות בתקופת החג מתעצמת. מן הראוי לגלות רגישות, אמפתיה והבנה, וכן להימנע מפלישה, ביקורתיות ושיפוטיות, כדי לאפשר ליהנות מהחג ללא לחצים. עבור רבים, זו הזדמנות לבדיקה לעומק ולסדר חדש, בליווי של טיפול פרטני או זוגי, כי החג רק הציף את הבעיות שקיימות בלאו הכי.