אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול באכילת יתר

**מהי אכילת יתר?

אכילה חסרת רסן של אוכל בכמויות גדולות, בלי יכולת לשלוט בדחף. לרוב מסתיימת ההאבסה העצמית בכאבי בטן ובריאות. כמו כן נלווים לה רגשי אשם, בושה, אכזבה עצמית ודיכאון. הדימוי העצמי הנמוך הופך לעוד יותר ירוד...

"בכל פעם" אומרת ליאור (בת השלושים וחמש), "שנתקפתי בבולמוס  בלתי נשלט של אכילה, שאלתי את עצמי בכעס: " למה, לעזאזל, הייתי חייבת שוב לקלקל לעצמי? ... כבר הורדתי שמונה ק"ג בחודשיים האחרונים, ועכשיו שוב נפלתי"... הטריגרים לכך רבים: קונפליקט עם בן הזוג, ריב במשפחת המוצא, ארוחת חג מעיקה, מבחן קשה ומלחיץ ועוד. אבל זה כלל לא  משנה: החשוב הינו המנגנון של לחץ, שגורם לחוות כישלון, ודוחף לבולמוס. ליאור שואלת בייאוש: "זה הגורל שנגזר עלי? לא אצליח אף פעם להינצל מהגיהינום הזה? כבר כעשרים שנה אני מעלה ומורידה שוב ושוב קילוגרמים, ולא מצליחה להחלים"...

בספרה הנפלא "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", פורשת הפסיכולוגית אלי הנקינד כ"ץ את חייה, כילדה שמנה שהופכת לאישה שמנה. אלי נאבקת בדרכים שונות במעגל הסגור של ההשמנה שמקורו בטראומה נפשית, הגורמת ל"שימוש באוכל, כדי להטביע את הבושה" (או הכאב). אכילת היתר נובעת מהענשה עצמית. ואז, תחושת כישלון, שדוחפת לאכילת יתר, השמנה, ושוב תחושת כישלון... ברומן האוטוביוגרפי האמיץ שלה מעידה על עצמה המחברת: "כל כך הרבה מהזהות שלי... קשור לרומן שלי עם האוכל"...

מכאן גם, שהניסיונות לרזות בלי התערבות פסיכולוגית מעמיקה, נדונים לכישלון: לא מספיק לרזות. משהו מהותי חייב להשתנות, מלבד המספרים המופיעים במאזניים...

**מהם המאפיינים של אכילת היתר?

ראשית, אכילת כמויות מזון גדולות, בפרקי זמן קצרים (לרוב, עד שעתיים).

שנית, חרדה מאובדן שליטה על הפסקת האכילה. "אני פוחדת",מסבירה ליאור, "שאם אני מתחילה לאכול, אני נסחפת ולא מצליחה להפסיק". הדימויים החזותיים העולים לה בהקשר הזה הם הידרדרות של מכונית שאיבדה את הבלמים שלה לתהום...

שלישית, בלומוס האכילה מסתיים בכאבי בטן, בחילות, ולעיתים הקאות (בולימיות) מתוך רצון. "אני דוחסת לעצמי כמויות עצומות של מזון. אין לזה שום קשר לצורך הפיזי. כשאני מתחילה להתנפל על הכריכים עם הריבה, אני לא יכולה לבלום"...

**האם תוכניות  הרזיה/דיאטה יעילות ומספיקות?

הגבולות, התכנון, האיזון והפידבק הקבוע יכולים לעזור. אבל כשאין ליווי של טיפול רגיש ומסור, נכשלים הניסיונות "לתקן" באמצעות תוכניות הרזיה שונות. קיצורי הדרך ועקיפת הקשיים אינם מועילים. "שילמתי הון תועפות לדיאטניות, וזה לא הועיל, עד שהתחלתי בטיפול מעמיק. השתתפתי בקבוצה של שומרי משקל (לפני התחלת הטיפול), ונשרתי ממנה. שוב חוויתי כישלון ובושה. אחר כך ניסיתי תוכנית נוספת", מספרת ליאור בכאב, "וגם היא ניכשלה". כישלונות אלה מחריפים את הבעיה, ודוחפים לעוד בולמוסים. ללא סילוק הבעיות הנפשיות, אין סיכוי להתמודד עם אכילת היתר!

יחד עם זאת, אני נוהגת להציע שילוב של גישות ושיטות אחדות: אני נוהגת לשלב את הטיפול הפסיכותרפי ביעוץ של דיאטנית (קלינית או אחרת), או קבוצת תמיכה מתאימה, הומואופתיה, טיפול באומנות ועוד. ישנם כאלה שנעזרים גם בטיפול תרופתי נוגד דיכאון. לעיתים אני ממליצה על טיפול דיאדי או משפחתי, תוך שילוב עם הטיפול הפרטני.

**מהן הסיבות?

הסיבות לאכילת היתר הן תמיד עמוקות, וקשורות לטראומות שלא עובדו. לכן אין, לדעתי, אפשרות להתמודד איתן בלי לגעת בהן לעומק. לדוגמה: "אני אוכלת",אומרת אמירה (בת ארבעים, אם לשלושה ילדים), "כדי להתעלם או לכבות את הכאב והחרדות שלי. אני יודעת שהאוכל ינחם אותי כך לפרק זמן קצר, אבל אחר כך שוב, כשאני תופסת שנפלתי ונכשלתי, אני שוב שוקעת בדיכאון. זהו התכוון לעוד בולמוס, שגומר אותי מסוממת ולא מרגישה יותר כלום"...

לרוב הנשים והגברים הסובלים מאכילת יתר אופייני דימוי עצמי נמוך, עקב: השוואה בינו לבין "האח המוצלח", השלכה של רגשות שליליים מצד הוריו, פגיעה מינית שגורמת להרגיש פגום, או סיבה אחרת.

**הטיפול – לדוגמה (הפרטים המזהים טושטשו):

עמי בן השלושים הופנה אלי לטיפול פרטני בגלל כישלונות ליצור קשרים זוגיים, וכישלונות ביחסי המין בהם התנסה. עמי סבל מדימוי עצמי נמוך, ולא האמין שמישהי תרצה אותו. תרם לזה עודף המשקל הניכר שלו (כשלושים קילו). מדפוסי האכילה שלו התגלה שעמי סובל מאכילת יתר.

במהלך הטיפול חשף בפני עמי את הסוד, שהיווה מקור לבושה ולחוסר ביטחון: עמי נולד עם פגם מובנה (נדיר למדי) באבר המין שלו. לכן עבר כמה ניתוחים לתיקון הפגם כל שנה. הניתוחים לא לוו בתיווך מילולי בו הוסבר לו מה קורה לו בגוף, והמסר היה: "תסתיר, כדי שלא ילעגו לך".. במהלך הטיפול הצליח בהדרגה להתחבר לחוויות הגופניות שהיו מנותקות לחלוטין מהתחושות והרגשות שלו. כך, למשל, הצליח לגעת בחוויה הקשה, שפלשו שוב ושוב למרחב האינטימי שלו. עמי הבין שלא היו מילים שתיארו את תחושת הכאב והבושה שלו. הוא יכול היה לחבר את החוויות העכשוויות שלו עם תחושת הפגימות שחש, ועם הדימוי העצמי שלו שנפגע. הוא הבין שמרוב בושה ותסכול הסתגר ונמנע מיצירת קשרים חברתיים. "האוכל היה החבר הכי טוב שלי", התוודה עמי, "עליו יכולתי להוציא עצבים, ולהפחית תחושות של כאב ובושה". יחד עם זאת, כעבור זמן מסוים חש תחושת כאב וכישלון....

במהלך הטיפול זיהה עמי בהדרגה את מנגנון הניתוק (הדיסוציאציה) בו השתמש באופן לא מודע בתחומי חייו השונים: ביחסיו עם נשים, באכילת היתר שלו, ובסיטואציות אחרות בחייו. באכילת היתר ניתק בין התחושות, הרגשות, המחשבות ופעולות האכילה. במהלך הטיפול רכש בהדרגה יכולת לזהות מתי בדיוק מופעל מנגנון ההתנתקות ומה גרם לו באותו רגע במדויק.

הזיהוי נעשה בעזרת שאלות אחדות: מה היה האירוע (נניח: מסיבת יום הולדת, בה הוגש אוכל), מה חש, מה הרגיש, ומה אמר הגוף שלו. כך מקבל הגוף יכולת לדבר במילים. כך מקבל הקול המושתק והמוכחש ביטוי ומקום. הקולות זוכים להכלה ולהזנה רגשית, ואינם עוד "פגזים במחתרת".

בהדרגה נרכשת מודעות ל"קולות המושתקים". ואז נוצרת שליטה בדחפים בעוד שאכילת היתר מייצגת את אובדן השליטה וחוסר המודעות, הרי שהטיפול מקנה שליטה ומודעות.