אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול בקורבנות של התעללות מינית בגיל הילדות

ילד שעבר פגיעה מינית, סובל מטראומה בעלת השלכות מרחיקות לכת. הילד חסר אונים, ואין לו יכולת להתגונן מבחינה נפשית ופיזית. קשה לו להבחין בין "מותר" ו"אסור". כאשר הפוגע הוא מבוגר, מתמוטט האמון שלו במבוגרים, שאמורים להגן עליו. כאשר הפגיעה מתרחשת במשפחה – הטראומה קשה שבעתיים: ככל שהאדם הפוגע קרוב ומשמעותי יותר לילד, כך עוצמת החוויה קשה יותר. הבית, האמור להיות מקור בטחונו, הופך למקום מסוכן, ואז: ממי יוכל לקבל עזרה?

כדי לשרוד את הפגיעה המינית, מתפתחים מנגנוני אישיות טראומטיים: דיסוציאציה שמנתקת בין הגוף לנפש, כדי לשאת את הבלתי נסבל. כמוכן מתפתחים רגשי אשם, דימוי עצמי נמוך, וחוויה של עצמי פגום, חרדות, דיכאון, רתיעה ממין שנתפס כמסוכן והרסני, ניסיונות התאבדות והפרעות אישיות. בקרב חלק מהקורבנות מופיעה פוסט-טראומה, שנחווית על ידי: זיכרונות, דימויים, מחשבות ותפיסות חודרניות, פלאשבקים, סיוטי לילה ועוררות פיזיולוגית. לחלופין, מופיעים אצל חלק מהשורדים סימפטומים של הימנעות מגירויים שמזכירים את הטראומה, הימנעות ממחשבות, תחושות, שיחות, מקומות, זיכרונות, פעילויות, קשרים אישיים ועוד (הקריטריונים מסתמכים על ה-DSM).

רבים מהקורבנות חוששים להגיע לטיפול עקב סיבות אחדות: "לא יאמינו לי", "גם אם אני מספר – מתעלמים ומכחישים", "טוענים שאני הוזה", וכן רגשי אשם ובושה מחשיפה. כאשר הפגיעה בתוך המשפחה, קשה עוד יותר לבני המשפה להאשים את הפוגע. לעיתים קרובות עולה השאלנה: על מי מגינים – על התוקף או על הנתקף?

גם הקיבוץ הוא משפחה רחבה, בה מעוררת הפגיעה המינית את הדילמה: האם להגן על הקורבן או על המתעלל, הפוגע? בטיפול בבני קיבוצים אחדים, ביחוד ניצולי הלינה המשותפת, בלטה התופעה של פדופילים שזכו להגנת הקיבוץ, בעוד שהקורבנות נשארו ללא הגנה. קשר השתיקה הוביל לנורמה ש"כולם יודעים, אבל אף אחד לא יודע"..הקורבנות חיו במשך שנים עם נכות סמויה, ו"כאב פרטי".

דוגמה לטיפול בבת קיבוץ, בעלת טראומה מינית (הפרטים טושטשו לבלי הכר).

רותי בת הארבעים הגיעה אלי לטיפול פרטני, עקב חרדה ממין, רתיעה והימנעות ממגע מיני. במהלך הטיפול תארה רותי בהרחבה את היתמות שחשה כבת קיבוץ בלינה המשותפת. "מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה להירדם בבית הילדים בלילה. הייתי מתעוררת עם סיוטים ומרטיבה. לא היה אף אחד שיכולתי להתנחם בזרועותיו"... הוריה התגרשו כשהייתה בת עשר. ביקוריה "בחדר" זכורים לה כ"יציאה ידי חובה". היא נחשפה לחוסר אינטימיות בין הוריה וקונפליקטים רבים, שיצרו אצלה מודל זוגי בעייתי. גם יחסיה איתם התאפיינו בחוסר חמימות ואינטימיות. לא הייתה אפשרות, מבחינתה, להישען עליהם. לא הייתה אפשרות להיחשף ולשתף אותם בקשיים או בחרדות. "כמובן שלא יכולתי לשתף בחרדות שלי מתקיפה מינית. הייתי צריכה לקבור את כל הפחדים שלי בתוכי, בתוך הבטן"...

בלינה המשותפת הייתה חשיפה ללא גבולות (במקלחות המשותפות, למשל), שלא אפשרה לה לחוש בנוח עם הגוף שלה.

על כך נוספה חוויה מתמשכת של אימה מניצול מיני, על ידי פדופיל שפגע כמעט בכל הילדות בקיבוץ. גם כמבוגרת, החרדה העמוקה ביותר של רותי היא מאונס.

במהלך הטיפול נחשפים זיכרונות הילדות הכואבים של הילדה הלא מוגנת. באחת הפגישות מעלה רותי את השאלה אם נאנסה בפועל או לא. הזיכרונות שלה מטושטשים. השאלה העולה היא: "היה או לא היה"..

בדבר אחד רותי משוכנעת: הסביבה לא הגנה על רותי הילדה, וגם לא על חברותיה שפחדו מתקיפה מינית כמוה. "הקיבוץ כאבא גדול לא הגן"... וגם האבא והאימא הפרטיים, המוחלשים בקיבוץ, לא הגנו... "במקום להקשיב לפחדים שלי ולהרגיע, הייתי עסוקה בהסתרה".. "היה או לא היה"אונס, איננו עבור רותי במציאות האובייקטיבית, אלא כחוויה סובייקטיבית של הילדה והנערה החשופה לפגיעה.

"גם אם, אולי, לא נתקפתי ישירות על ידי הפדופיל הזה", אומרת רותי, "אני יודעת שהייתי מוצפת כל חיי בחרדות בנוגע למין".לכן החליטה גם לא לבדוק בעזרת היפנוזה אם "היה או לא היה":על פי כל ההשלכות רותי הייתה קורבן לפגיעה מינית, כאשר הקיבוץ הוא המשפחה שלא סיפקה הגנה לקורבנות, אלא למקרבן.

"מה הפלא", אני אומרת לה, "שאם את חיה במשפחה ובחברה כזו, את סובלת מחרדות ממין"...רותי זוכה לכל אורך הדרך לתיקוף לחוויות שהוכחשו בקיבוץ. הלגיטימציה שרותי מקבלת לחרדה, כחוויה טבעית ומובנת מאליה, מרגיעה אותה. נפתח בזה השסתום שסגר על זיכרונותיה, ומאפשר להם לצוף, לקבל מקום, לקבל מילים, ולזכות לאישור והבנה. רותי מרגישה שבניגוד למשפחה בה גדלה, בלי הקשבה ורגישות לצרכיה, היא זוכה בטיפול לאמפטיה. רותי מקבלת עידוד לדבר על הכל, על אותם דברים שתפסה כ"עניינים שלא מדברים עליהם"...

אנו פותחות בטיפול את סוגית הסודות ומעבדות אותה: המין בחברה בה גדלה נתפס כמסוכן. לא מדברים על עניינים מיניים, ושומרים עליהם בסוד מתוך בושה. בטיפול מעיזה רותי לראשונה בהדרגה לשאול שאלות. בכל פעם מחדש היא מופתעת שמותר לדבר באופן פתוח וגלוי. רותי מקבלת גם חומר קריאה רלבנטי, כדי להעשיר את הידע שלה. בכל פעם מגיעה רותי עם שאלות, מרחיבה את המגע עם "הגוף המיני" שלה, ומרחיבה את התקשורת המינית שלה.

במקביל לזאת מתחילה רותי ליצור קשר עם בן זוג, שאיתו היא מרגישה ביטחון הולך וגדל. רותי מרחיבה את התנסויותיה. את חוויותיה היא מביא לטיפול, ואנחנו משוחחות עליהן.

אני מעודדת את רותי להקשיב לקצב שלה, ולא להידחף לעשות משהו בניגוד לרצונה ובטרם עת. למזלה, בן זוגה סבלני וקשוב, ומוכן להתאים עצמו לקצב ולתהליך שהיא עוברת. בהדרגה מתחילה רותי ליהנות מינית, ומתגברת על העכבות והחרדות שלה.