אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול ברווק שתקוע בבית הוריו

סינגלס רבים תקועים עדיין, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם (או הארבעים), בבית הוריהם. חלקם בורחים מהתמודדות, ומרשים לעצמם דחית חובות (מורטוריום), כי "שום דבר לא בוער..."  חלקם מעדיפים חיי נוחות. אצל אחרים מתגלה בטיפול תמונה מסובכת יותר: לכאורה, זהו "ילד" מפונק, עצל, שלא מתאמץ לפלס לעצמו דרך עצמאית. למעשה, מסתתר מתחת לפני השטח "ילד מפוחד": האדם שבאמצע החיים, עדיין לא הצליח לעבור במשפחתו הסבוכה תהליך של נפרדות. בניתוח המסרים של בני המשפחה שלו מתגלים בלבול וסתירות: מצד אחד המסר הסמוי הינו "אנחנו זקוקים לך".מצד שני מושמע בגלוי המסר: "למה אתה לא מתרחק ובונה לעצמך חיים משלך, כמו שאר החברים בני גילך?"... ואז מרגיש הצעיר הלכוד: "אם אני לא אהיה שם, הבית יתפרק"...התפקיד של "השומר על שלמות המשפחה"הוא תפקיד כפוי טובה ומתסכל. "הילד הבוגר" פוחד פחד מוות לנטוש את הבית, כדי לבנות לעצמו זוגיות וחיי משפחה משלו. הטיפול הפרטני מאפשר לו לצאת מהסבך, ולגבש לעצמו חיים עצמאיים ובריאים.

לדוגמה (הפרטים המזהים טושטשו לבלי הכר).

ניר בן הארבעים, גבר רגיש ואינטליגנט, פנה לטיפול עם תחושת מצוקה קשה. סובל מחרדות ומדיכאון, ואינו ממצה את עצמו בשום תחום: בתחום התעסוקתי – עובד בעבודה מזדמנת, בלתי מספקת ולא מתגמלת כספית, למרות היותו בעל השכלה אקדמאית. בודד וללא בת זוג. חנוק רגשית ומבטא בקושי רב את מצוקתו, כי הורגל לבלוע ולשתוק.

לאט לאט מבטא ניר את הכאב שלו ואומר: " אין לי מקום משלי, אני שקוף, אף אחד בבית - כיום כמו בעבר – לא רואה אותי"... "נמאס לי להיות מנוצל, לשרת את אחותי ולטפל בילדיה, בעוד שלי עצמי אין ילדים משלי". "אם אני לא מסכים לעשות מה שדורשים ממני, מפעילים עלי מכבש של רגשי אשם: היא מסכנה, קשה לה, ואין מי שיעזור לה"...בהדרגה מעז ניר לבטא את הקושי להכיל את אמו, במקום שאמו תכיל אותו: "נמאס לי לשמוע את שטף ההתבכיינות של אימי, שמספרת לי בלי סוף כמה היא אומללה". "נמאס לי שאני נותן לכולם, ואף אחד לא רואה אותי"...

ניר מבטא בטיפול את הצורך שלו להשתחרר מתפקיד "החולה" (לכאורה) במשפחה החולה, וכן, לצאת מתפקיד הקורבן. ניר מבין, באמצעות התהליך שהוא עובר בטיפול, שהוא קולט את האש מאביו, "מגן על אימא מהזעם שלו, ופוחד שאם אצא אימא תתפרק נפשית, והבית לא ישרוד"...

ניר מעלה זיכרונות בגעגוע על תקופה בה הצליח לחיות באופן עצמאי, עבד לפרנסתו, וחי במשך חודשים אחדים בזוגיות. לאחר שפוטר חזר ל"תקופה מוגבלת", אלא שזו הלכה והתארכה, וניר נתקע לפרק זמן "בלתי מוגבל"... ככל שהתארכה שהותו, כך גבר יאושו, והיה לו קשה יותר להשתחרר מהסבך. יחד עם זאת, תהליך ההעצמה שעבר בטיפול אפשר לו לפתח נפרדות מהמשפחה הפתולוגית: ניר גיבש את רצונו, במהלך הטיפול, כנפרד מרצונות בני משפחתו. הוא למד לבטא את קולו כאדם ניפרד: "האנחנו" הפך ל"אני". ה"אין סיכוי" הפסימי שלו הפך ל"יש תקוה, וזהו עניין של זמן".. "המניע שלי", אמר ניר, "הוא להציל את אמי. אימא הייתה מאז ומעולם הקורבן של אבא שלי".האב, אדם קשה, איש משטרה לשעבר, היה אלים פיזית כלפי ניר, ואלים נפשית ומילולית כלפי האם. אדם מופרע שהפך את ניר ואמו לקורבנות. לעומת זאת, האחות הצעירה – אגוצנטרית ותוקפנית – הייתה בת טיפוחיו של אביה.

במשך הזמן שטופל התבהרו לניר התפקידים של כל אחד מבני הבית, והחליט לשנות את תפקידו: מהילד הפגיע וחסר האונים, הפך לגבר בעל הכוחות. מהמנוצל, למי שמבין שעליו להציל את עצמו. "חשתי שאני נאלץ להגן על אימא, אבל מי יגן עלי?"  משקוף הפך לנראה.

בשלב הביניים בו התעצם הופיעו בהדרגה הקשיים של אמו לשחרר אותו מהתפקיד כפוי הטובה שמילא: "אתה תופס גובה"אמרה לו בכעס, "מה קרה לסבלנות שלך?"ניר הציב לה בהדרגה גבולות, לא נכנע עוד למניפולציות הכוחניות שלה, והשתחרר מרגשי האשם שעוררה בו.

כדי להקל על התהליך של הנפרדות הצעתי שניפגש שלושתנו – ניר, אמו ואני. במהלך פגישותינו המשותפות, הגיעה אמו להכרה שנעשה לו עוול. היא החליטה לשחרר אותו, להתמודד עם בעיותיה במרחב טיפולי נפרד משלה. שניהם עברו במקביל תהליכי העצמה. ניר הצליח להשתחרר, ולהתפנות לבעיות המעסיקות גבר בגילו: זוגיות, קריירה וקשרים חברתיים. יצא מבית הוריו, גיבש את עצמאותו ובנה את חייו בנפרד.