אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

ניצול מיני על ידי מטפלים

המעשים המזעזעים של ניצול מיני על ידי מטפלים – פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים ומטפלים הוליסטים – נעשים בהסתר, במחשכים: מאחורי דלתו הסגורה של המטפל, בחדר הפרטי האינטימי, בו נחשפים הסודות העמוקים ביותר. וזאת, ניצול האימון הנוצר כלפי האדם בידיו מופקדים הסודות הכמוסים ביותר, ובפניו נחשף העולם המיני, בהנחה שהפסיכותרפיסט הינו המבוגר האחראי והמיטיב, המגן ודואג לשלומו של המטופל.

ההקבלה ליחסי הורה – ילד מובנת. בהקשר לכך טבע פרויד את המושג של "ההעברה" הנעשית על ידי המטופל בתהליך הטיפולי ו"ההעברה הנגדית" של המטפל כלפי המטופל. בתיאוריות ובגישות השונות קיבל המושג "העברה" פרשנויות שונות, והמשותף לכולן: המטפל נתפס כהורה, עליו אפשר לסמוך. מכאן נגזרת ההשוואה בין הניצול המיני על ידי המטפל לבין גילוי עריות.

בספרו "יחסים מקבילים" מסביר אלי זומר בהרחבה את התופעה (זומר, 1999). כמומחה לטראומה ולטיפול בנפגעי פגיעה מינית, חקר זומר את תופעת הפיתוי והניצול המיני על ידי פסיכותרפיסטים. וזאת, תוך ניצול הרגרסיה הטבעית המתקיימת במהלך הטיפול. מהם הקווים האישיותיים של המטפלים המנצלים מינית את המטופלים? פסיכופטים, נרקיסיסטים ובעלי הפרעות אישיות שונות. אופייני הפיצול בין "האדם הנורמטיבי (המטפל ומרפא)" לבין הפוגע המתעלל, בדומה לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד... מכאן הקושי לזהות את החלקים הפוגעניים ומתעללים של המקרבנים הללו.

על פי המחקר של דרור (1994), כעשרה אחוזים מהפסיכולוגים שענו באופן אנונימי על קשר מיני עם מטופל הודו בכך. (יתכן שהשיעור אפילו גבוה יותר, כי חלק מהנמענים לא השיבו את הטפסים). במרבית המקרים ניתן להבחין בתהליך הדרגתי: תחילה נרכש האמון. לאחר מכן מתחיל הפיתוי המילולי, הנחת יד חיבוק, ואז הסלמה של ההתנהגות המינית. על כך נוספת דרישה מצד המטפל לא לחשוף את המעשים מחוץ לחדר הטיפולים, בדומה לסודות בגילוי עריות.

מיהם הקורבנות? התופעה המצמררת ביותר, המתוארת ע"י זומר (בפרק 8), מתייחסת לקווים המשותפים לקורבנות ההתעללות המינית על ידי מטפלים: מטופלים שחוו במהלך ההיסטוריה שלהם טראומות מיניות וגילוי עריות. על כך נוספים דימוי עצמי נמוך, ומשפחות מקור פתולוגיות כאוטיות. היסטוריה קודמת, על פי פלדמן וג'ונס (1984) של פגיעות מיניות היא הגורם המנבא המשמעותי ביותר לניצול מיני על ידי פסיכותרפיסטים. גם במקרה של דה-יאנג (1981), התגלה שיעור גבוה יותר בין קורבנות הניצול המיני על ידי פסיכותרפיסטים המטפלים בקורבנות לגילוי עריות. המטופלת הילדה-הקורבן עלולה ליפול שבי בידי המטפל המתעלל. כאשר היא בידיו, איננה מסוגלת לוותר על "אהבתו", והיא מונעת על ידי חרדה מנטישה ומדחייה. כך משתחזרת הפגיעה שוב ושוב. כמו כן מעצימים הבושה ורגשי האשם את הקושי של הקורבן להתעלל על הפוגע.

חשוב כמטופלים להיות ערים לסימני אזהרה, ולא להתעלם מהם. חשוב בנוסף לכך למהר ולהתלונן, למרות הקשיים שציינתי, כדי להינצל מהפגיעה הנוראית של האדם, המופקד על השלמות והבריאות הנפשית של המטופלים. הפרת קשר השתיקה היא התנאי ליציאה מהשבי של ההתעללות הנוראית. כמובן שזו הדרך בה תמנעו גם מאחרות ליפול קורבן לניצול מיני.