“התשוקה התפוגגה, ומה שהיה בראשית החיים כבני זוג – לא קיים עוד….” זו אחת התלונות השכיחות בקרב בני זוג, שמגיעים אלי לקליניקה לטיפול זוגי. ועוד אני שומעת הרבה פעמים: כך, למשל, מתארת לילי שמגיעה עם אמיר, אחר שש שנות נישואין: “אנחנו בני שלושים וחמש, ושני ילדים מתוקים. השעמום, הזקנה והעייפות השתלטו עלינו”.עד שנחשפה הבגידה של אמיר במקום העבודה שלו, הוכחשו וטויחו הקשיים. אמיר מסביר בטיפול שלמרות חיפוש ההרפתקאות, חשוב לו לתקן. הטיפול מתמקד בחוויה המשותפת של התפוגגות התשוקה, בפגיעה של האישה, ובחוויה המשותפת של נטישה: לילי לקחה את הקשר כמובן מאליו. אמיר הרגיש דחוי. הלידה הראשונה ומיד לאחריה השנייה גרמו לו להתרחק, דווקא בתקופה שלילי מאוד הייתה זקוקה לו. והשחיקה באהבה הלכה וגברה. הצורך של אמיר בריגושים ובהרפתקאות נענה במקום הניטרלי של העבודה. ויחד עם זאת מעוניינים לילי ואמיר לתקן בעזרת הטיפול את הפגיעה, וליצור הזדמנות חדשה להחיות את האהבה.

אצל בני זוג רבים משתמרים המסירות, האכפתיות והחברות הטובה. אבל אלה אינם בולמי זעזועים יעילים מספיק להפחתת השחיקה. אצל אחדים קיימת הפנטזיה, שעם בן/בת זוג אחר – תהייה הצלה מאובדן התשוקה. אלא מה? אם לא יצליחו השניים לגלות את סוד השמירה על הניצוץ הרומנטי, ביחוד לאחר שנות זוגיות רבות, סביר להניח שיפלו לאותם בורות גם במערכות יחסים אחרות. ולכן עולות השאלות: איך לזהות את אויבי האהבה? איך להיאבק בהם למרות המלכודות הטמונות בדרך? איך להתמודד עם הצורך לחפש את הריגושים וההרפתקאות מחוץ למערכת הזוגית?

האויב המוכר לכל אדם שחי לאורך זמן בזוגיות, בעיקר ממוסדת, הינו השגרה. האהבה נשחקת ומתכסה באבק, נפגמת, והריגושים אינם מסעירים עוד. לחצי היומיום משתלטים. ואז מחפשים בני זוג רבים את הפרפרים בחוץ: בעבודה, בנסיעות, בפורנו, או עם בן/בת זוג אחר סודי וחדש, שמייצג את ההרפתקני והמסעיר. עד מתי? לרוב, עד לפעם הבאה בה קיסמו של הכיבוש פג שוב… בטיפול הזוגי נוצר המפגש בין האשליה למציאות: נחשפות הפנטזיות של כל אחד מהשניים, האכזבה מהתנפצותן, וההשלכות של האחד על האחר תוך כעס ואשמה.

לאויב של השגרה חובר האויב של הזמן. “האוהב רואה רק את החיוך, ולא את השינויים החסרות”. (פרכט, ב”מי אני? מה אני?”, בפרק: “למה אני רשאי לקוות?”) עם הזמן מתגלות השיניים החסרות, הבטן הרופסת, הקמצנות, הכעסנות, ושאר התכונות שהוסוו או נתפסו כזניחות ולעיתים כחיוביות. האידיאליזציה, האופיינית לאהבה הפורחת, מתפוגגת בחלוף הזמן אצל מרבית הזוגות. במחקר מקיף של אילה מלאך פיינס, עליו מתבסס ספרה “אהבה ושחיקה בחיי הנישואין” מתגלה: הסוד לשמירת הניצוץ הרומנטי טמון ביכולת להתמקד ביתרונות, בלי להתעלם מהחסרונות. כגון: “נכון”, אומר אבי בטיפול, “הייתי מאוד ביקורתי כלפי שרית. ירדתי עליה שעלתה במשקל. במהלך הטיפול הזוגי התחדדו לי היתרונות שלה: הגוף שלה לא כמו של בת שש עשרה., אבל שרית חמה, מעניינת ומסורה”.אחת השאלות המופנות לשניים על ידי בטיפול הן: “מהם הזיכרונות מהמפגשים הראשונים? מה אהבתם זה בזו בתחילת הדרך?” הרבה פעמים חוזר הזיק בעיניים. “ומה קורה לך כאשר את/ה שומע את החוויות האלה?” “מה התחושות שלך בעקבות הפידבקים החיוביים האלה?” השאלות האלה נועדות כדי להחיות את הניצוץ שדעך…

אויב נוסף של הרומנטיקה והאהבה הינו: היציבות ותחושת הביטחון. הצורך הבסיסי של כל אחד מאיתנו לביטחון מוכר לנו מהעריסה ועד לקבר. גם החיפוש בבן זוג שמעניק ביטחון מובן לנו מאוד. ככל שההתקשרות חרדה יותר, כך הצורך בביטחון חזק יותר. אולם המכשול הינו שהביטחון, כצורך אוניברסאלי ובסיסי, הופך לעיתים קרובות ל”נוגד תשוקה”. זהו הפרדוקס עליו כותב, למשל, סטיבן מיטשל בספרו הנפלא האם יכולה האהבה להתמיד? לדבריו, משגשגת הרומנטיקה על מצע החידוש, המסתורין והסכנה. היא נמוגה במפגש עם המוכר. לכן, הזמן וההצלחה – בניגוד לכיבוש – הם אויבי האהבה.

באחד מהטיפולים הזוגיים בהם נחשף הפרדוקס הזה בקליניקה, הגיע אלי זוג – יוסי ורונית, אחרי כשש שנות נישואין (הפרטים טושטשו, כמובן). מתגלים דפוסי התנהגות המעידים על הקשבה, הערכה וכבוד הדדי. אבל לאחר שמתקלפת הקליפה העליונה מתגלים במהירות יחסי השעמום והכמיהה למיניות הסוערת שהייתה ואבדה. אין להם כוונה להתגרש, וישנה חברות טובה. אבל הביטחון וחוסר ההרפתקנות פגמו במיניות ובתשוקה, ויצרו מרחק ניכר. בין הפנטזיה ההתחלתית והמציאות. במשך הזמן הלך יוסי והשקיע יותר ויותר בעבודה בהייטק. רונית השתקעה יותר בהתמודדות עם היומיום האפרורי. ובשלב בו פנו לטיפול הרגישו ריחוק שהפחיד אותם, בצדק. הטיפול הזוגי נועד כדי לעזור להם להתקרב, בלי לאבד את “העצמי”, ובלי לאבד את הסקרנות זה כלפי זו.

מה התרומה של הטיפול הזוגי, כאשר האהבה נשחקה?

**ראשית, הכרה בעזרת הטיפול כל אחד. בצורך של עצמו ושל האחר: בביטחון, בקבלה, באמפתיה ויחד עם זאת בעוררות, בסקרנות ובחידוש.

**שנית, הכרה בפאראדוכסליות המובנית בפער בין הביטחון והמסתורין, הברור והעמום, היומיומי והחד פעמי.

**שלישית, יצירת איזון בין החלקים השונים או הסותרים: בין הביטחון והיציבות מצד אחד, לבין המאותגר והחופשי מהצד השני. בטיפול נרכשת היכולת לשמור על האיזון העדין.

**רביעית, הכרה בצורך השונה של בן/בת הזוג, תוך ניסיון לספק לו אותו: אם הצורך הבסיסי הוא של יותר מרחב, והצורך מתווך מילולית, קל יותר להבין ולקבל. הדיאלוג הבוגר מאפשר להביע, לדון, לעבד, ולבסוף להכיל את הצרכים השונים של כל אחד. בטיפול אפשר להכיל את המתח המורכב בין הערכים הסותרים של: אינדיבידואליזם מול השתייכות, נפרדות מול חוסר נפרדות, בחירה חופשית מול מחויבות, והצלחה בקריירה מול מסירות לבן/בת הזוג.

הדיאלוג במרחב הבטוח של חדר הטיפולים מאפשר להבהיר מחדש את הציפיות וליצור חוזה חדש פרי בחירה מחודשת בשלב בו נמצאת הזוגיות.

שתף את המאמר ברשתות החברתיות:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on google
Share on whatsapp

צור קשר