אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול בקורבן לאלימות

האתגר בטיפול הפרטני בקורבן הוא, להפוך את הנרטיב של האלימות וההתעללות לנרטיב של הישרדות, העצמה, הגדרה מחדש כאדם אוטונומי ובעל-ערך, וסיכוי להעניק לקורבן כוח כדי להשמיע את קולו שהושתק. הטיפול מאפשר לחולל שינוי בתפקיד ובסטטוס במערכת היחסים הזוגית, ולשנות את יחסי הכוח הקיימים.

מתי קשה יותר לזהות את האלימות?

האלימות הפיזית מזוהה בקלות על-ידי הקורבן. גם אם האדם האלים מנסה לטשטש ולפייס, קל לזהות ולשיים את האלימות. לעומת זאת, כאשר האלימות מילולית, כלכלית או נפשית, קשה יותר לקורבן להגדיר אותה כ"אלימות", ולוקח הרבה יותר זמן עד להתגייסות לטיפול. כאשר האלימות היא מינית קשה בדרך-כלל עוד יותר למותקף להודות באלימות. ההכחשה, הבושה, הגבולות הלא-ברורים מכסים על האמת.

מדוע הקושי להגדיר את האלימות ככזו?

רוב המטופלים שסבלו מאלימות לא הגדירו את עצמם בראשית הטיפול כ"קורבנות לאלימות", ורק במהלך הטיפול התחדדה המודעות שלהם לבעיה. הרבה פעמים הרגישו ש"מגיע להם" יחס משפיל, עקב פגם ממשי או סובייקטיבי, ולקח להם זמן להכיר בזכותם לחולל שינוי במעמדם ובתפקידם, ולעצור את היחס הלא אנושי כלפיהם. הרבה פעמים נתלו בחלקים הטובים, כגון סקס סוער, הרפתקנות או בסיס כלכלי איתן, והיו מוכנים לוותר על הזכויות שלהם.

מיהו האדם האלים?

לעתים קרובות האלים הוא החסר-אונים ובעל הערך העצמי הירוד, שמשתמש באופן פרדוקסאלי בדרכים אלימות כדי להפגין כוח מדומה. לעתים קרובות מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים של ההשלכה והפיצול פועלים אצלו, בלי שהוא מודע לקיומם, ואז הוא משליך על "שק האיגרוף" את דחפיו התוקפניים והחלקים העוינים בעולמו.

סיפורי החיים שאביא בהמשך ממחישים את התהליכים של השינוי, שהתחוללו אצל המטופלים ועזרו להם להיחלץ מתפקיד הקורבן שמילאו על הווריאציות השונות שלו.

 

============================================================================

סיפורי חיים
(כל השמות בדויים)

============================================================================

סיפורה של איילה

איילה נשואה כ-15 שנה ליהודה, שעבר תהליך של חזרה בתשובה. היא סבלה מהאמצעים הכוחניים שהפעיל עליה בעלה ואבי-ילדיה לקיים אורח חיים שאינו מקובל עליה:

"הוא כופה עליי ללכת למקווה, לשמור שבת ולהתלבש בצניעות. אני מתנגדת לסגנון החיים הדתי-חרדי. מצד שני, אני לא מסוגלת לעזוב אותו, ואין לי סיכוי למצוא בעל טוב יותר".

במהלך הטיפול מסתבר שאיילה חיה במשטר של אלימות כלכלית, בלי לדעת שזו אלימות, אבל תוך תחושה של חוסר אונים ותלות מוחלטת בבעלה המפרנס אותה:

"אין לי פנקס צ'קים ולא כרטיס אשראי. יהודה מקציב לי סכום קבוע שבקושי מספיק לי, אך שאני תלויה בו. הוא טוען שאני לא מספיק אחראית כדי לנהל את עניני הכספים".

בהדרגה מבינה איילה את הקשר בין הכפייה הדתית לבין האלימות הכלכלית, ומקשרת בין הכניעה לתכתיביו בתחום הכלכלי ובתחום הדת. איילה מלאת חרדה, שאם תתמרד ולא תיכנע לו – ינטוש אותה והיא תישאר חסרת כל.

תוך כדי טיפול נחשפים דפוסי ההעברה הרב-דוריים המשתחזרים אצל איילה באופן לא מודע:

"במשפחה בה גדלתי היתה אמא קטנה ומחוקה, ואבא השליט טרור. כאשר יהודה ואני נישאנו לא תפסתי אותו כ"גבר אלים", כי מעולם לא היכה אותי, ובהשוואה לאבא היה בעל טוב. הכוחניות שלו נתפסה אצלי כטבעית".

בהמשך הטיפול עברה איילה בהדרגה תהליך של העצמה והיתה מסוגלת לעמוד מול בן-הזוג שלה. היא הכירה יותר בזכויותיה והבינה שיהודה זקוק לה לא פחות משהיא זקוקה לו. לאט לאט קיבלה החלטות בחייה, התחברה לכוחותיה והחליטה לצאת לעבוד מחוץ לבית. ככל ששידרה ליהודה יותר אמונה בעצמה וביטחון בעמדותיה, כך הכיר יותר בזכותה לניפרדות: לחשוב אחרת, לפעול אחרת ולגבש לעצמה את האוטונומיה שלה.

 

סיפורה של שושנה

שושנה היתה נשואה ליצחק וחוותה אלימות מילולית ונפשית. יצחק השפיל אותה, צעק עליה ובייש אותה בנוכחות זרים וקרובים. במהלך הטיפול העמידה שושנה את המטרה לשנות את תפקידה ולצאת מתפקיד הקורבן: "זאת מלכודת שאני חייבת לצאת ממנה!".

כמו איילה, גם שושנה נחשפה במשפחת המוצא שלה לאלימות: אחרי תקופה ארוכה למדי, כשהתבסס האמון שלה בי כמטפלת, נחשף הסוד הנורא שלה: היא היתה קורבן לאלימות מינית מצד אביה. גם מצד האחים שלה זכתה להשפלה. הדימוי העצמי שנוצר אצלה היה נמוך מאוד:

"אף פעם לא תפסתי את עצמי כשווה, תמיד הרגשתי שאני פגומה. הייתי הכבשה השחורה בבית, ואמא לא הגנה עליי אף פעם".

איך יכלה ללמוד להגן על עצמה? איך יכלה להאמין בערך שלה?

"תפסו אותי תמיד כאשמה בכל מה שקרה. הייתי עסוקה בהישרדות והשתדלתי לצמצם את עצמי עד כמה שאפשר..."

במהלך הטיפול הממושך שעברה נבנה לאט לאט הדימוי העצמי שלה. שושנה למדה להכיר בחלקים המוצלחים והקומפטנטים שלה, שלא זכו להכרה קודם לכן. התפתחה אצלה המודעות לשיחזור הלא-מודע של תפקיד הקורבן בחייה, והתגבשה אצלה ההחלטה והבחירה לערוך שינוי אמיתי בדפוסי ההתנהגות שלה.

 

סיפורו של דורון

לא תמיד האלימות היא נחלתם של הגברים. לעתים הנשים הן האלימות, אם כי לרוב האלימות שלהן היא מילולית או נפשית ולא פיזית.

דורון הוא מהנדס מבריק, שהתחתן בגיל צעיר בנישואי בוסר, ונכנע ללחץ של בת-הזוג שלו, נעמה, להתחתן "אחרת אעזוב אותך", איימה עליו. במהלך נישואיו היה כנוע, ויתר כדי להימנע ממריבות, ונעמה היתה הדומיננטית ביחסים שלהם. במשך הזמן מנעה ממנו את הזכות הטבעית להיות בקשר עם בני המשפחה שלו, תוך כדי דמוניזציה של דמות החמות. בייחוד החריף המשבר כשנולדו שני ילדים, ונעמה מנעה מהוריו כמעט לחלוטין להיות בקשר איתם.

דורון נכנס למצוקה קשה, הרגיש שהוא נאלץ לוותר על חייו הקודמים ולפגוע בהוריו. בהיותו "הילד הטוב הנוטה לרצות", כפי שהתבהר לו במהלך הטיפול, חשש לאכזב את אשתו ונכנע לה. אשתו הרגישה צורך לשלוט, מתוך צרות עין פתולוגית ביכולותיו ובהצלחתו המקצועית. לאחר לידת הילדים הרגישה שהיא "על הסוס", והגבירה את שליטתה. דורון נכנס לחוויה של חוסר אונים, כעס על עצמו ורגשי-אשם שאינו מצליח לעמוד מול אשתו.

באמצעות הטיפול התגבשה אצלו ההכרה שהוא "גבר מוכה", שנתון במעגל האלימות הנפשית. במהלך הטיפול התחזק, התבגר והצליח לעבור מול נעמה את תהליך ההתבגרות והמרד עליו דילג לפני נישואי הבוסר שלו. הוא נוכח לדעת שנהג לברוח מעימותים במהלך חייו, פחד מתוקפנות ונטה להיכנע. הוא בחר לעמוד מול נעמה, לא להשלים עם תהליך מחיקת הזהות שלחווה, לא לוותר על חבריו כמשאבי התמיכה הלגיטימיים שלו, וכן לא לוותר על הקשר עם בני משפחתו, שעזרו לו "לעמוד שוב על הרגליים".

בהמשך הגיע למסקנה שהזוגיות הזו איננה מתאימה לו. הוא סיים את פרק א', התגרש מנעמה, ועבר תהליך עיבוד של הפרידה. את פרק ב' התחיל מנקודת פתיחה הרבה יותר טובה: בזכות התובנות שרכש בטיפול באשר למניעיו לבחירה הבעייתית שעשה ובנוגע לבת-הזוג שתתאים לו באמת, בחר דורון בת-זוג עדינה, רגישה ואמפטית, וכמובן שונה מאוד מהאקסית שלו. בפרק ב' השכיל ליצור מערכת יחסים שחוקיה אחרים: יחסים שוויוניים שמבוססים על כבוד והתחשבות, במקום מערכת יחסים של "שולט ונשלט".

=============================================================================

מהי תרומתו של הטיפול הפרטני?

בטיפולים הפרטניים בקורבנות אלימות השלב הראשון הוא לזהות את האלימות שהוכחשה. לזיהוי נוספת ההמשגה: האם זו אלימות פיזית, מילולית, נפשית, מינית או כלכלית, תוך הדגשת המאפיינים של כל אחת מהקטגוריות האלה.

איילה, שושנה ודורון עברו בטיפול תהליך של הכרה בכך שהם לכודים במעגל האלימות, ושאין מילים אחרות כדי להגדיר את הדינמיקה הזוגית שלהם.

השלב השני הוא של לקיחת אחריות, להבדיל מאשמה, תוך התמודדות עם השאלות:

  • איך נוצר שיתוף הפעולה בדינמיקה הזוגית?
  • על איזה צרכים הוא אונה?
  • מהי תרומתו של הקורבן לריקוד הזוגי הזה?
  • מדוע נשאר תקוע שם?
  • מהם הרווחים אותם הוא מפיק, כגון: נוחיות, תלות או הימנעות ממאבק.

לאחר מכן נעשה תהליך ההתגברות על הבושה. בשלב הזה נוצרת בהדרגה חשיפה בפני אלה שאפשר לסמוך עליהם ולשאוב מהם כוחות ועידוד: מכרים וחברים, בני משפחה ולעתים בעלי תפקידים רלוונטיים בממסד. כאשר מגויסות הדמויות המיטיבות ונפרשת רשת התמיכה החברתית, גוברים הסיכויים להתחזק ולפרוץ את מעגל האלימות.

בנוסף לכך, בכל המקרים נחקרים לעומק המקורות הלא-מודעים של בחירת בן או בת-הזוג האלים. בין היתר נבדקת משפחת המוצא של הקורבן. כאשר נפתח ומתרחב החלון של המודעות, מתפתחת היכולת לשנות את תפקיד הקורבן ולעצב יחסים שמבוססים על שוויוניות, רגישות, אכפתיות וכבוד.

בכל הטיפולים האלה אני מחזקת את בטחונו של האדם ומעלה את הדימוי העצמי שלו, שנרמס מסיבות שונות: עקב חשיפה לאלימות בעבר, וחוויה של דחייה או חוסר קבלה וזלזול שחווה.

"כשהגעתי לטיפול", אמרה לי שושנה, "תפסתי את עצמי כפגומה. בטיפול למדתי להתאהב בעצמי, לראות את עצמי בעיניים אחרות, להתייחס לחלקים המוצלחים שלי. אני לא מוכנה לתת יותר לאף אחד להשפיל ולרמוס אותי!"

 

מן הראוי לציין, שבמסגרת הטיפול הפרטני עולה פעמים רבות בקרב הקורבנות לאלימות והתעללות הדילמה: האם להישאר בזוגיות או לצאת ממנה. הדילמה מורכבת, התשובות אינן חד-משמעיות והטיפול מספק את ההזדמנות לדון בשאלות הללו ולבחון אותן. לעתים הבחירה היא להישאר, תוך שינויים מהותיים שבן-הזוג יעבור ותוך חוזה חדש. לעתים הבחירה היא להתגרש ולבחור, לאחר עיבוד החוויות, בזוגיות טובה יותר. בכל מקרה מספק הטיפול הזדמנות להרחיב את טווח הבחירה, להגדיר את "העצמי" מחדש, לא כ"נתון לשליטה"/כפוף/תלוי, אלא כאינדיבידואל אוטונומי. הטיפול עוזר להשתחרר מהמגבלות, להכיר בצרכים של "האני", לדרוש את המגיע, להתחזק ולחוות תחושת ניצחון.