אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

טיפול פרטני כמענה לחווית הבדידות

הבדידות היא החוויה הסובייקטיבית של האדם: "אף אחד לא מבין אותי", "אני שקוף ואף אחד לא רואה אותי", "גם אם אני מוקף בהמון אנשים – החוויה הבסיסית שלי היא של בדידות..."

לבדידות יש סטיגמה שקשורה לאכזבה עצמית ובושה: "אם אף אחד לא רואה אותי – אני לא ראוי להתייחסות, אני לא שווה..." לכן פחות אנשים בודדים פונים לקבל עזרה בטיפול, ואז גוברת תחושת הבדידות שלהם. מעגל הקסמים הזה מאפיין את הבדידות. האדם הבודד אומר: "בלאו הכי לאף אחד לא אכפת ממני, אף אחד לא יוכל לעזור לי, ולי עצמי אין שום כלים כדי לשנות את מצבי..." היותו של האדם בהמון, מוקף בבני אדם, אינה מפחיתה מחוויית הבדידות.

הבדידות מהווה גורם סיכון, יותר מכל מחלה, ופוגעת בתפקודים הגופניים של האדם. בהרצאתו של הפסיכיאטר אבי וייצמן, ביום העיון על התמודדות עם דיכאון וחרדה במצבי בדידות, הודגשה הסכנה הפיזית והנפשית של הבדידות: הבדידות הורגת ומהווה מקור למחלות רבות: ככל שהאדם חווה יותר בדידות, כך מתפתחות אצלו יותר תופעות של מועקה ולחץ. הסטרס (מצב דחק) גורם להפרשת יתר של סטרואידים, ולפיכך לדיכוי המערכת החיסונית ולהופעת מחלות זיהומיות (וייצמן, 2013).

הבדידות נמצאה קשורה לעלייה משמעותית בשיעור הדיכאון והחרדות, עד כדי סכנת התאבדות במקרים קיצוניים, כאשר נוצרת חוויה של אין מוצא. אמנם רשת חברתית תומכת עשויה להפחית את חווית הבדידות, אבל הניסיון הקליני מראה שמטופלים רבים מתארים חוויה סובייקטיבית של בדידות למרות היותם מרושתים היטב, מסודרים בעבודה בה הם מוקפים בני אדם, בעלי משפחות מוצא ששומרות על קשרים איתם, ובעלי קשרים חברתיים. בכל זאת ולמרות הכל החוויה הבסיסית איתה הם מגיעים לטיפול היא חווית הבדידות. זו החוויה איתה אנחנו מתמודדים בעזרת הטיפול.

הבדידות והמוות הן שתי החוויות הקיומיות המהותיות, טוען ארווין יאלום בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית". בניגוד לתיאוריה הפסיכו דינמית שמתמקדת בפרט, ההיסטוריה, הדחפים והלא מודע שלו, עוסקת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית ביחסים הבינאישיים. הבדידות מוסברת על-ידי יאלום בקונטקסט של הקשר הבינאישי, ולכן גם המרפא הינו באמצעות היחסים בין המטפל והמטופל והמפגש האנושי ביניהם (יאלום, 2011).

בהקשר הזה חשוב לציין את ויקטור פרנקל, שיצר את התשתית לתיאוריה האקזיסטנציאליסטית והראה שכל עוד יש לאדם משמעות למענה הוא חי – הוא מסוגל לשאת כל סבל אנושי (פרנקל, 1970). מעניין להזכיר בהקשר הזה את סרטו הבריטי של הבמאי טוני ריצ'רדסון "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". גיבורו של הסרט הוא מתבגר שבוחר לא ללכת בעקבות אביו – פועל קשה יום ומתוסכל, אלא להתפרנס מגניבות. לאחר שהוא נתפס ונשלח למוסד לעבריינים צעירים, הוא פותח בקריירה של רץ למרחקים ארוכים ואומר: "ריצה היתה אצלנו במשפחה תמיד אמצעי לבריחה מהמשפחה, בחרתי בריצה למרחקים ארוכים. אולם לרוץ בלי לדעת למה – זו בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים..." כמובן שהריצה היא המטאפורה לחיים, וללא משמעות – החוויה היא של בדידות.  כדי להיחלץ מהבדידות נדרשות משמעות וקשר, כפי שמעמידה במרכז התרפיה האקזיסטנציאליסטית של יאלום ופרנקל. העיקרון אותו אני מאמצת מהתרפיה האקזיסטנציאליסטית הינו: ליצור קשר בינאישי משמעותי ואותנטי ביני לבין המטופל.

כאשר המטופל מרגיש שהקשר שלנו משמעותי, חי וחם, הוא מצליח לחוות חוויה אמיתית של יציאה מהבדידות. בגישה בה אני עובדת יש קירבה וגילויים של אכפתיות. כאשר אני מרגישה שהמטופל נוגע ברגשותיי, גורם לי לשינוי לא פחות משאני גורמת לו לשינוי, המטופל לא מרגיש בדידות וניכור בחדר הטיפולים. חוויה זו נלקחת גם לקשרים אחרים, וניתנת ליישום בזוגיות, בהורות או בקשרים אחרים. לכן, בכוחו של הטיפול להפיג את תחושת הבדידות.

ביבליוגרפיה:

  •  וייצמן, א. (2013). בדידות כגורם סיכון שתורם להפרעות דיכאון וחרדה. הכנס השנתי הבינלאומי להתמודדות עם דיכאון וחרדה במצבים של בדידות. תל אביב, 30/10/2013
  •  יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. הוצאת מאגנס בשיתוף עם הוצאת כנרת-זמורה-ביתן.
  •  פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות. מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: הוצאת דביר.