העוזב או הנעזב בעת גירושין – למי קל יותר, ואיך לעזור לכל אחד מהם להתמודד עם תהליך הגירושין, באמצעות הטיפול הזוגי? לכאורה, התשובה פשוטה וחד משמעית: בן הזוג הממלא את תפקיד “העוזב” הוא בעל הכוח: מכתיב את התנאים ומגיע מצויד כבר בהחלטות סופיות. לעיתים עבר כבר תהליך פנימי, עד שהתגבשה אצלו ההכרה להתגרש, על ידי: טיפול פרטני, שהעניק לו תובנות והעצים את כוחותיו לממש את רצונו להיפרד.
אולם המציאות המתגלה בטיפול הזוגי מורכבת יותר: גם למי שמחליט לעזוב ישנן התלבטויות וחרדות מהלא נודע. ובנוסף לכך, רגשי אשם. מי שנעזב נתפס כקורבן, עליו הונחתה הבשורה. יכולת הבחירה שלו, לכאורה, מצומצמת יותר. אבל מסתבר לפעמים ש”הנעזב” פנטז על פרידה, אבל חשש לממש את רצונו. הכאב הוא של שניהם.
כך, לדוגמה, אומרת ניצן בת השלושים, שאריה בעלה החליט לעזוב אותה:
“מערכת היחסים שלנו גרועה כבר כמעט שבע שנים, מאז שנולדה הבת הבכורה. פשוט הכחשתי שישנן בעיות. הרגשתי בדידות וחוסר אינטימיות, ועייפות מהמריבות האינסופיות שלנו. אבל פחדתי לפרק את הזוגיות, ונתתי לפחדים להוביל אותי…”
במסגרת הטיפול הזוגי, אני עוזרת לכל אחד מהשניים לתת הגדרה מחדש של המושג “עזיבה”. ניצן, לדוגמה, הגדירה מחדש כ: “פרידה בלתי נמנעת”, ואפילו “הזדמנות לצאת ממיטה חולה, יחד עם הכאב והמורכבות בשינוי”. הבעל אמר:
“הזדמנות לממש את הפנטזיה ליצור חיים בריאים יותר..”
חוויה דומה חוו גם רמי והילה. רמי העז במסגרת הטיפול להגיד להילה:
“הרגשתי זנוח במשך תקופה ארוכה… היחסים שלנו גססו… במשך שנים לא העזתי לבטא במילים את הכאב שחשתי. ביטאתי במעשים, אבל הם הובילו לעוד יותר התרחקות”.
ההגדרה מחדש מציגה, אם כך, באור אחר את התמונה של “נטישה” ו”שבירה בכוח של הנישואין”. יחד עם זאת, בקרב חלק מהזוגות, העוזב הוא אכן בעל הכוח: משפחה תומכת, חברים, מעמד כלכלי או כוחות נפשיים. לעיתים, רוכב כבר העוזב ב מזה זמן רב על “סוס חדש”: רומן שמהווה “כרטיס יציאה מהזוגיות”, “אהבה אמיתית בניגוד ליחסים העכורים”, או רילוקיישן מבטיח שבת הזוג מתנגדת להצטרף אליו.
הננטש נושא על כתפיו פעמים רבות משא כבד: רגשי אשם ותחושת כישלון, שלא הצליח לתקן את הזוגיות. כך, למשל, אומרת הילה לרמי:
“אילו הייתי מצליחה לשכנע אותך ללכת לטיפול זוגי כבר מזמן, היינו היום במקום אחר, ולא נאלצים להתגרש”.
על כך נוספת חרדת הנטישה של הילה, שמעוררת שדים מהעבר: “הורי התגרשו”,מספרת הילה בדמעות, “כשהייתי בת שמונה. נשבעתי לעצמי, לרמי ולאימי (אצלה גדלתי), לבנות בית יציב. הפנטזיה הזו התנפצה. עכשיו, שוב מתעוררות אצלי חרדות מבדידות, ותחושת כישלון, שלא הצלחתי לבנות משפחה אחרת מזו שגדלתי בה”.
רגשי האשם של הילה מנורמלים בטיפול: “הרבה זוגות”אני אומרת להם, “לא מטפלים מסיבות שונות בבעיות בזמן”. וכן אני אומרת להם: “האחריות להגיע לטיפול זוגי היא של שניכם…”
בטיפול מתאפשר להילה לראשונה לעבד את תחושותיה הקשות מהגירושין של הוריה. הילה מגלה כי שחזרה באופן לא מודע דפוסי ההתנהגות הכושלים של הוריה, למרות שנשבעה לא להיות כמותם.
“הילה בת השלושים ושש”,אני אומרת לה באחת הפגישות,
“כבר איננה הילה בת השש או השמונה. כיום יש לך כוחות ואת יכולה להיפרד מהמודל הזוגי בצילו גדלת. כמבוגרת את יכולה גם להשתחרר מחרדת הנטישה של הילה הקטנה וחסרת האונים, שנעזבה על ידי אביה (האב עבר לארה”ב, ואימה גידלה אותה ואת אחותה בלעדיו). הילה מעבדת בטיפול את תחושותיה. בהדרגה ניבנה אצלה “בית פנימי” חזק יותר ופוחתות בהדרגה החרדות שלה.
במקביל לזאת, פוחתים רגשי האשם של רמי “כנוטש”: מסתבר שפנטז מזה זמן רב להיפרד מהילה, ונשאר מתוך ברירת מחדל.
“פחדתי שהילה תתפרק”,אומר רמי בגילוי לב. “אבל למעשה נשארתי “רגל פה רגל שם. לא עשיתי שום דבר כדי לתקן באמת את המצב…”
הטיפול הזוגי בעת משבר גירושין מאפשר לכל אחד מבני הזוג להתמודד באופן טוב יותר עם הפרידה. החוויות והתחושות המורכבות מעובדות. כל אחד מהשניים לוקח על אחריותו את החלקים שלו. משתנה התפיסה של “האשם” ו”הקורבן”. בעזרת הטיפול יכול המשבר לאתגר ליצירת שני בתים נפרדים.