גירושין נתפסים, לעיתים, כאיום, ואז, נמשכים או נגררים הנישואין “למען הילדים”, “למען השם הטוב”, “בשם המסורת”, או מתוך חרדה לפגוע ולהיפגע. הפנטזיה שהילדים יוצאים נשכרים מזוגיות גרועה אליה הם נחשפים איננה עומדת במבחן המציאות. גם הנחת היסוד, שאפשר תמיד לתקן את העיוותים בחיי הנישואין, איננה מציאותית.
לעיתים, אלה הם נישואי בוסר, שבהם נעשתה בחירה לא מוצלחת:
“היינו ילדים בני עשרים”, אומר אמיר בן הארבעים (הפרטים המזהים טושטשו). “כיום, בזוגיות השנייה שלי אני רואה כמה טעויות היו בפרק א’, שלא הייתי מודע להן. ברור לי שעצם הבחירה בבת זוג פוגענית, נבעה מחוסר ביטחון שלי…”
“ממרומי גילי היום” אומרת סיגלית בת הארבעים בחיוך, “אני מבינה שנישואי הבוסר בפרק א’ נועדו מלכתחילה לכישלון. נלחמתי בהורי ובתפיסות הנוקשות שלהם, ולא הבנתי שהבחירה בבן הזוג אז הייתה דרך למרד נעורים… רק כיום בפרק ב’ אני רואה עד כמה היינו ילדים… ואז בלי הכנה הפכנו להורים לילדים…”
לנישואין בפרק ב’ מגיעים, לרוב, השניים בשלים יותר. אם הופעלו לחצים מצד בני המשפחה שלו או שלה, נוצרת יכולת להציב גבולות ברורים יותר, וליצור יחידה עצמאית נפרדת יותר. הבחירה הלא מודעת שנעשתה בפרק א’, עשויה להפוך לבוגרת ומודעת יותר. וכן גוברת המודעות להתייעץ, כאשר מתגלות בעיות:
“אני לא לוקחת סיכון שהזוגיות תתפרק”, אומר עמי, שעמד על כך שיפנו מיידית לטיפול זוגי. גם בת זוגו הנוכחית מחזקת את דבריו ואומרת: “עבור שנינו בפרק ב’ שלו ישנה הזדמנות לשינוי. אנחנו רוצים לנצל אותה במלואה, ולהתמודד אחרת מאשר פרק א’. כאשר ראינו שמופיעים קונפליקטים לא פתורים, החלטנו הפעם לא לתת להם לשלוט בנו…”
התפיסה המיושנת שחייבים בכל מחיר להמשיך ולהחזיק בזוגיות בפרק א’ מוכחת בקליניקה כשגויה. לפעמים אפשר לשקם ולהציל, אבל לא תמיד. מומלץ לנסות, להיעזר בטיפול זוגי, כדי להתמודד טוב ככל האפשר עם הבעיות הצצות. רצוי שלא להתעלם ולהכחיש, ולטפל לפני שהן הופכות ל”סופניות”. אבל לפעמים אין דרך טובה יותר מאשר לשחרר, להתגבר על החרדות מהפרידה, ולהבין שפרק ב’ יכול להיות הזדמנות פז לשינוי ממשי.