בהדרכת הורים מתגלה “הילד הבעייתי” בתפקיד הקורבן במשפחה. מה הופך אותו לקורבן?
בני המשפחה הופכים אותו באופן בלתי מודע למושא ההשלכות שלהם: עליו מושלכים התיסכולים, הכאב, החרדות, האכזבות כל אחד מעצמו ומהאחרים והזעם. כל החוויות והחומרים הלא מודעים מעולמו הפנימי של כל בן משפחה מחפשים כתובת. וקל יותר למצוא אותה כאשר הילד רגיש ופגיע יותר, או בן בכור “אחראי לכל”, או הצעיר ביותר שאחיו עזבו את הבית, או הבת במשפחות לא שוויוניות.
בחברות ותרבויות שונות הטקס של העלאת הקורבן “מנקה” את החברה מחטאיה, ומתבטא בעז שנשלחת למדבר, בשה לעולה או ב”תרנגול הכפרות”. לילד הפגיע אין מספיק כוחות, כדי לשנות את תפקידו, ללא עזרה מקצועית של האדם שאיננו שייך למערכת המשפחתית. כי מה שרואים משם, לא רואים מכאן. ומי שנמצא בתוך העיסה, זקוק להדרכת הורים או טיפול משפחתי, כדי לצאת ממנה, ולעזור לקורבן לשנות את תפקידו.
מהם מניעי ההורים והאחים האחרים?
המניע של ההורים סמוי, ועל פי רוב אינם מודעים לו: עבורם הופך הרבה פעמים “האויב המשותף” (שאותו הם גם אוהבים ודואגים לו!) למגביר הקונצנזוס, ולדבק שחסר להם. “אם אתרחק מהמשפחה” אומרת לי לילי בת השלושים (הפרטים המזהים טושטשו) “הבית יתפרק. אני הדבק שמחזיק את הורי ביחד..”הילד הבעייתי הוא “שומר המסך”, שמציג מצג שווא של “משפחה מושלמת בה ילד אחד פגום”.
עבור האחים, הטלת “האשמה” על האחר, “הפגום”, לכאורה, “השונה”, עוזרת להשתחרר מהתפקיד של האשמים: המותקפים, המוכים או המושפלים, למשל. המניעים אינם מודעים, ולכן בלי סיוע אינם נחשפים.
מהי הדינמיקה המתרחשת במשפחה?
הילד כקורבן מגיב בהתאם לציפיות. ואז בהדרגה מתעצם אצלו דפוס ההתנהגות של “הילדותי”, “הביישן”, “המופרע”, “התוקפני”, או “הטיפש”. ככל שבני המשפחה משתחררים ממשא האחריות (על החלק התוקפני, למשל), כך גובר הסימפטום על “הילד הבעייתי”.
“אני סוחבת את אבן הריחיים”מספרת בכאב יהודית (שם בדוי) “של כל המשפחה. בתהליך שאני עוברת אני מבינה בזכות הטיפול שזו לא רק האבן שלי. זהו השינוי שאני מתחילה לעשות גם ברמה הרגשית וגם ברמה ההתנהגותית”.
כאשר “הילד הבעייתי” מנסה – ללא התיווך של התרפיסט – לנסח במילים את מצוקתו, זורקים כלפיו האחרים המשמעותיים: “הכל בגללך! אילו היית משנה את מעשייך, הכל היה משתנה… אתה האשם!” במשך הזמן מתקבעים הדפוסים הללו, וקשה יותר לשנותם.
דוגמא להדרכת הורים (סיפור אמיתי. הפרטים המזהים טושטשו)
זיו בן השלושים תקוע בבית הוריו, שמתלוננים על חוסר העצמאות, הכעסים שלו כלפיהם וכלפי אחיו הצעיר יותר, והיותו “החלש היחיד במשפחה של אנשים חזקים”. לאחר כחצי שנה של טיפול פרטני, תאר כעס במערכת המשפחתית שהולך וגובר, והצעתי שיגיע להדרכת הורים עם הוריו. במהלך אחת הפגישות הביע זיו את הקושי שלו:
“הורי הופכים במריבות איתי לשניים נגד אחד. אחי הצעיר הוא ההוצאה לפועל שלהם, ואז הוא הילד הטוב…” ההורים מנסים להדוף, להכחיש, להתעלם מטענותיו, ולהציג כאילו “זיו ממציא דברים”. בהדרכת ההורים חשוב לי לתקף את החוויה שלו, לא להיות שותפה להאשמה שלו, ולשלול את דברי ההורים: “זיו מדבר שטויות, אין לזה בסיס במציאות..”כאשר ברור לי שגם עם החוויה שלו מועצמת יש לה בסיס במציאות. בהדרכת ההורים אני מקלפת את הטיח, ומציגה את הקשיים האמיתיים בדינמיקה המשפחתית למסווה.
“שניכם חושבים שאני דפוק, והאשם בכל הצרות שלכם”, אומר זיו. בתיווכי מצליח זיו לנסח את הקושי שלו עם הבקורתיות של אביו, שמקטינה ומשפילה אותו, ונאמרת בדרך קשה. האב מנסה לסתור את דבריו, ולהציג את המניע: “הדאגה לזיו בראש מעייניי..”
“אין ספק”אני מתערבת ואומרת “שאתם הורים דואגים ואיכפתיים. האפשרות לגור בביתכם אחרי גיל שלושים איננה מובנת מאליה, ביחוד כשאתם כועסים כל כך על חוסר העצמאות של זיו והילדותיות שלו. אבל הביקורתיות נתפסת אצל זיו כמקטינה ומשפילה, ואינה תורמת לתהליך ההתפתחות והיציאה לעצמאות, הפרידה והיציאה מהבית!”.
בהדרכת ההורים אני מבקשת מכל אחד במשפחה לקחת אחריות על חלקו בבעיה. לדוגמה: מהאב – אחריות על הבקורתיות, שמשרתת אותו במפעל כמנהל, אבל מקשה על בנו. מהאם – על רגשי האשם שהיא מגבירה אצל הבן כ”ילד לא שווה, ו”פגום”. ומהבן – על הרווחים המשניים שהוא מפיק מהתקעותו בבית הוריו כ”ילד בעייתי” במשפחה, בה הוא ממלא את תפקיד הקורבן ומושא להשלכות הלא מודעות של בני המשפחה.