המסע המפרך של טיפולי ה-IVF הסתיים בכישלון. הפנטזיה לזכות בילד על ידי טיפולי הפריה התנפצה. חוויות הכאב, האכזבה והכעס מגיעות לשיאן, כאשר בשורת האיוב מגיעה” “אין סיכוי להביא ילד לעולם”. “אחרי שלוש וחצי שנים של עינויים” אומרת סמדר ומתייפחת “אני נאלצת לוותר על החלום ללדת. הדרך היחידה שנותרה לי היא אימוץ או לא כלום”…ואכן, אם גם האופציה לפונדקאות נפסלת, עקב העלות הגבוהה או מסיבות אחרות, נשארת פתוחה רק האפשרות של האימוץ. אלא שגם דרך זו מלאה חתחתים, והיכולת לשלוט מיהו הילד שמקבלים מוגבלת. לעיתים, האחד מבני הזוג מוכן לאמץ והשני מסרב. ההתלבטויות הן: האם לעבור עוד תהליך מורכב, או לוותר על החלום לילד וליהנות מהקיים. האם לאחר שנים של השקעה נפשית, פיזית וכלכלית בטיפולים הפולשניים, לעבור עוד תהליך של המתנה, או לשחרר ולהשלים עם הזוגיות ללא ילד משותף.
כמובן שאין אמת אחת, כפי שאני אומרת לבני הזוג, שאני שותפה לדילמות המורכבות שלהם. חשוב לי לתת מקום לכל מגוון הקולות והניואנסים של כל אחד מהם, ולעודד כל אחד מהם להיות אוטנטי ככל האפשר בנוגע לאימוץ. בקרב חלק מהזוגות מתגלים בשלב הזה חילוקי דעות ביניהם: האחד מעונין מאוד לאמץ, ו”אין סיכוי שאותר על החלום שלי לילד”…בעוד שהשני התעייף מהטיפולים המתסכלים, וכן מלא חרדות מי יהיה הילד: “אני ממש לא רוצה לגדל ילד שאין לי מושג מהו המטען הגנטי שלו. אולי האם נרקומנית או זונה… אולי האב בעל הפרעת אישיות… הרי לא סתם הורים מוותרים על הילד שלהם”.. בן הזוג המסרב לאמץ, יכול לבטא גם את הצורך לשקם סוף סוף את הזוגיות שנפגעה במהלך הטיפולים. אם קודם היו בני הזוג מאוחדים במאמץ להרות, הרי שבשלב הזה יכול להיווצר סדק עקב הפער בדעות. האם תוכל הזוגיות לשרוד את הקונפליקטים האלה, או אפילו תתחזק בעקבות תהליך הטיפול הזוגי? הניסיון שלי מראה שבני זוג שעברו את התהליך של ההתלבטויות המורכבות בנוגע לאימוץ (או לא..), במסגרת טיפול זוגי, יכולים לפתח הקשבה אמיתית ואמפטית זה כלפי זו, להבין ולבסוף להגיע ביחד להחלטה משותפת.
הדוגמה הבאה מבוססת על טיפול אמיתי (הפרטים המזהים טושטשו, כמובן ללא הכר).
ענת (43) ואורן (בן 45) הגיעו אלי לטיפול זוגי לפני כארבע שנים, עקב התמודדות עם טיפולי הפריה כולל IVF ושתי הפלות שענת עברה. במשך השנים היו נחושים בדעתם לנסות כל מה שהתאפשר להם כדי ללדת. לענת ילדה מקסימה בת 16 מנישואיה הקודמים, שלאורן יש קשר טוב איתה. “הבת עומדת לעזוב את הקן” אומרת ענת, “ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שלא יהיה לי ולאורן תינוק משותף”. “כשנכשלו טיפולי ה-IVF ברור לי שנאמץ ילד”.. אורן, לעומתה, ללא ילד ביולוגי משלו, אבל החליט לוותר על החלום לילד משותף ואינו מוכן ללכת במסלול של אימוץ.
העבודה שלי כמטפלת זוגית במקרה הזה מורכבת מאוד: מצד אחד, אני מרגישה אמפטיה לענת, ויודעת שתהיה אם נפלאה לילד שתגדל. אני מבינה את הצורך שלה העצום בילד. כשליוויתי אותם בתהליך הקשה של טיפולי ההפריה, הייתי מלאת הערכה לנחישות שלה והתפעלות מהיכולת שלה להתמודד עם האובדנים שחוותה. הייתי שותפה לתחושות ההחמצה, הכישלון והייאוש שלה, לכעס על הגוף שבגד, לכעס על המערכת הרפואית, ופעמים רבות לכעס על אורן שלא עובר פיזית את הסבל. אני מבינה את הכמיהה שלה לילד, ואת הצורך שלה לתקן את הפגיעה הנרקיסיסטית של האובדן.
יחד עם זאת, אני מבינה את אורן. “אין לי כוחות לעבור את המסלול הזה”.. אומר אורן לענת. “אני סחוט.. אנחנו סחוטים.. הזוגיות איבדה כל כך הרבה מהשמחה, המיניות, הספונטניות שהייתה במין שלנו”… אומר אורן במצוקה. “עד שנזכה בילד אהיה כבר בן כמעט חמישים וגם את תתקרבי לגיל הזה. זהו גיל שבו אפשר להיות סבא וסבתא ולא הורים”..אורן מרגיש שהגיע הזמן לרקום חלומות משותפים אחרים, ולשקם את הזוגיות.
כבר בתחילת הדרך נחשפו בפניהם כל הקשים עקב הגיל שלהם, והסיכונים לקבל ילד בעייתי. על פי החוק בארץ: פער הגילאים המירבי בין הילד (המאומץ) לבין ההורים המאמצים הינו 43 שנים בעת קבלת הילד. נפסלת, איפוא, האפשרות לקבל תינוק בן יומו. הילד יהיה בן חמש או שש, בהתחשב בזמן ההמתנה לתינוק, שהינו כחמש שנים. על כך נוסף עוד קושי: כאשר ישנו כבר ילד, מקבלים עדיפות בתור לחשוכי ילדים. לבני זוג שמעוניינים לקצר את תור ההמתנה, מתאפשר לאמץ ילדים בעלי בעיות מיוחדות כגון: בעיה רפואית, רקע גנטי קשה, תינוק חריג בהופעה, או ילדים בעלי צרכים מיוחדים (כגון תסמונת גמילה).
ככל שנחשפו אורן וענת ליותר אינפורמציה בנוגע לקשיים הטמונים באימוץ, כך התעצמו חילוקי הדעות ביניהם. ענת החזיקה בדעה שיהיה להם ילד ויהי מה. “נצליח להתגבר על הקשיים” אמרה. “אני לא פוחדת. בכל מקרה, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלנו בלי ילד. אני לא רוצה להאמין, שהסבל שעברנו בטיפולי ההפריה, מוביל ללא כלום והינו חסר משמעות”… אורן לעומת זאת, מאמין ש”די לסבל. אני לא מוכן להיות קורבן או אסיר… כל חיי התמודדתי עם קשיים, ואני מאמין שמגיע לי לחיות וליהנות איתך מהחיים”.
“אין צודק או לא צודק”, אני אומרת לענת ולאורן. “הייתי רוצה רק שכל אחד מכם יעבור תהליך בפגישות שלנו של הבנה ותחושה של האחר, עד פרטי הפרטים הקטנים ביותר – ספרי לאורן מה התחושות שלך, המחשבות שלך, מה יקרה לך אם לא תאמצי ילד”…
“ספר גם אתה אורן, מה התסריט שלך, אם תאמצו ילד: מה התחושות והמחשבות שלך”..
במסע המשותף שאנו עורכים שלושתנו מתאר כל אחד מהם סיטואציות ספציפיות שמעוררות את תחושותיהם, והשאלות שאני שואלת מרחיבות עוד ועוד את הנרטיב, על כל הניואנסים הדקים ביותר. אורן בוחר בסיטואציה ספציפית שבה הוא מתמודד עם ילד בן שש, ילד שהיה ב”שבתאי לוי”, ונושא איתו גנים של אב מופרע נפשית. אורן מתאר בפרטי פרטים את הסיטואציה, ואני שואלת אותו בכל שלב של הסיפור על תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו. כאשר ענת מקשיבה לו היא מתמלאת חמלה כלפיו. ענת כבר לא קולטת את אורן כתבוסתן כמו קודם, אלא כגבר בעל חרדות, להתמודד עם הבעייתי, הלא ידוע והאפל. כאשר ענת מתארת סיטואציה חיה של הטיפול באותו ילד בן שש, מתארת ענת את הכוחות שיש לה לטפל ולחנך כזה ילד. ענת מתארת את החום העובר בגופה, ויחד עם זאת מסוגלת גם לדבר על החרדות שלה. אורן מחבק אותה, ומסביר שהוא לא רוצה מלחמה ביניהם, אלא הבנה אמיתית.
בפגישות הבאות אנחנו ממשיכים לעבור את תהליך הדיאלוג המעמיק והרגיש זה עם זו. בסופו של התהליך הגיעו להחלטה משותפת. ההחלטה לא נעשתה על ידי “הורדת ידיים”, אלא ממקום של אמפטיה ורגישות אמיתית, שהתאפשרה בטיפול. בסופו של דבר הזוגיות לא רק שרדה, אלא התחזקה, מתוך הכרה הדדית בחשיבות הזוגיות.