רובנו משתוקקים לזוגיות, ומצפים שמערכת היחסים שניצור תספק לנו צרכים כגון: אהבה, ביטחון, שותפות ואינטימיות. לרוב אנו מזהים את הצרכים הללו עם זוגיות ארוכת טווח, ממוסדת או לא. יחד עם זאת, הולכת וגוברת התופעה החברתית של הזוגיות המאוחרת: בחברה החילונית מגיל שלושים וחמש לאישה, וארבעים לגבר, ובחברה הדתית לאומית (לא החרדית) גיל עשרים ושש בערך.
המסרים הרווחים כיום במשפחה אינם בהכרח “הולדה לפני קריירה”, אלא: “אין סיבה להזדרז, הטכנולוגיה של ההולדה התפתחה”… או: “הציפיות שלנו למימוש עצמי גבוהות משל הורינו.. גם המסר “תזדרז, כי אחרת תפספס את הרכבת” נדחק, ופינה מקומו למסר: “בימינו חייבים להתבסס לפני מיסוד הזוגיות”.
על כך נוספה התחושה, שאפשרויות הבחירה כיום כמעט אינסופיות: אתרי ההיכרויות באינטרנט העלו באופן מטאורי את הסיכויים להכיר בן/בת זוג במרחב הווירטואלי, ולא רק בשכונה, בצבא או באוניברסיטה. אלא מה? השפע העצום טומן בחובו גם קושי, ומפחית באופן פרדוכסלי את אפשרויות הבחירה. נוצר “פרדוכס” הבחירה: ככל שגדל מרחב הבחירה, כך מצטמצמת היכולת לבחור, כי השפע מציף ומבלבל.
נוצרות הנחות יסוד אחדות: “אם לא זאת – תמיד תהיה מישהי אחרת, מתאימה יותר”.. וכן: “אם הוא לא גם יפה, גם משכיל וגם עשיר – אני ממשיכה הלאה לדייט הבא, כי המבחר הינו עצום”… לפעמים פוסלים מישהו כבר בדייט הראשון, בלי לתת צ’אנס שהקשר יתפתח בהדרגה ובסבלנות. ישנם רווקים שמתארים בפני מרוץ מטורף ומתיש מדייט אחד למשנהו, שמגביר את תחושת הבלבול עקב “פאראדוכס הבחירה”.
אני שותפה לעיתים קרובות לתחושות הדחיה והאכזבות, ונראה לי שכדאי להאט את המרוץ: ההתרוצצות מאחד לשני אינה מאפשרת לשהות, להכיר, לחוש ביטחון, ואז להחליט לכאן או לכאן…