מה קורה כאשר בן הזוג נכנס לחדרי החדרים של הפגיעה המינית של האדם היקר לו? איזה השלכות יש לזה עליו כאדם, כבן זוג? מה ההשלכות על הזוגיות ועל המיניות? האם החשיפה של “הסוד האפל” מקרבת או מרחיקה את בן הזוג? מטבע הדברים, כמטפלת, (פרטנית וזוגית), אני עסוקה בהתלבטויות האלה שעולות בפני. וכן, פוגשת שוב ושוב את האמת (הבנאלית כמעט) בדבר הסובייקטיביות של החוויה, מה מתאים לכל אחד בשלב מסוים בחייו ובזוגיות שלו הספציפית. ומעבר לזאת, במה הטיפול הפרטני והזוגי עשוי לתרום לחשיפת הסוד, ולמרחב להתחבטות בשאלות הקשות האלה.
לרוב יכול הנפגע לפתוח את דבר הפגיעה בטיפול הפרטני – במרחב האינטימי ולאחר תהליך מורכב של יצירת אמון, יכול הסוד להיפתח בהדרגה בחדר הטיפולים. וגם אז, תוך בדיקה זהירה וגישוש, אם המטפל לא נבהל, תומך, רגיש מספיק, ומסוגל להכיל את החוויה הקשה כל כך להכלה. מניסיוני, קורה שרק כאשר הטיפול נחווה כמכיל, מזין ועוטף מספיק, יכולות החוויות הטראומטיות האלה לעלות. ולעיתים, אין החוויה מספיק מודעת, או מוכחשת, ורק אחרי תהליך טיפולי היא צפה ועולה מהלא מודע. ההתנגדויות שומרות על האגו מהתפרקות, וכך כאשר המעטפת הרחמית האלסטית מגינה מספיק, יש אפשרות להציף את החוויה הטראומטית. לרוב, רק אחרי עיבוד בקליניקה, יכול המטופל לחשוף את הסוד גם בפני בן/בת הזוג. וגם זה, תוך דיון ומאבק פנימי בנוגע לסיכוי והסיכון שבחשיפת הסוד.
לדוגמה (הפרטים המזהים טושטשו לבלי הכר)
יאיר בן השלושים הגיע לטיפול פרטני עקב דיכאון וחרדות. במהלך הטיפול נבנה אמון כלפי המטפלת שלו. לאט לאט, צעד אחרי צעד הרגיש שהוא מסוגל להפקיד עצמו בידי המטפלת. בהדרגה צפו אצלו זיכרונות טראומטיים מוכחשים ומודחקים, על פגיעה מינית שחווה מצד אביו לאורך שנים כילד. הבושה הייתה עצומה, החוויה של “ילד פגום”, והזיכרון של יאיר: “חייתי במקביל בבית נורמלי (לכאורה), עם אבא ואימא עובדים ומבוססים, ודאגה (לכאורה) לצרכי… ובבית בו חוויתי גיהינום.. אבא שלא הבנתי שמנצל אותי לצרכיו, כשאני חסר אונים ואף אחד לא רואה אותי”….
במשך השנים חי יאיר עם פוסט טראומה בלתי מאובחנת, עקב ההתעללות המינית המתמשכת. אצל יאיר הופיעה עוררות פיזית מוגזמת, כאשר היה בסיטואציות של קשר עם נשים, שהתבטאה בחוסר שקט, חרדות והימנעות מסיטואציות אינטימיות. כמוכן הופיעה דיסוציאציה, כמנגנון שמאחד הגנות שונות, כגון השלכה, בידוד, אקטינג אאוט והזדהות השלכתית. נוצר, עקב השימוש בדיסוציאציה, ניתוק בין החומר הבלתי נסבל (האונס הנורא מכל…) לבין החוויה המודעת, עוד לפני שהחומר הטראומטי עובד. לכאורה, שרתה הדיסוציאציה את יאיר, כדי לא להתפרק, ולהיות מסוגל “לתפקד” . אולם למעשה, כל עוד החומר הבלתי מעובד הטראומטי, נשאר רעיל, המשיך להרוס ולתקוף אותו. הסימפטומים הפיזיים הופיעו בסיוטי לילה, שלא ידע למצוא להם פשר, וכן, בהימנעות ממגע מיני, עקב כישלונות חוזרים ונשנים שחווה.
רק אחרי שתהליך העיבוד הפרטני נעשה, החליט יאיר שהוא רוצה לחשוף את הסוד בפני מירי כבת זוג מתאימה: מינית, אבל גם רכה ואימהית, שמגיעה ממקצוע טיפולי ונתפסה אצלו כמכילה ואוהבת. הטיפול הזוגי במירי וביאיר נמשך כשנה וחצי. מירי הייתה סבלנית ואוהבת, ואפשרה ליאיר להרגיש אהוב ורצוי. יחד עם זאת ביטאה בטיפול גם את תחושות הייאוש, הקושי “להמשיך לחכות, כאשר אני כבר בת שלושים ואחת… רוצה ילדים עם יאיר, ולא יודעת כמה זמן התהליך יתמשך”… וכן חוותה מירי טראומה משנית, כאשר התיאורים היו פלסטיים, והכניסו אותה ל”מרתף העינויים”, אומנם מתוך בחירה, אבל גם עם קושי טבעי “להיות שם”… מירי הייתה שותפה אמיתית גם לתהליך המיני המתסכל, והרגישה “דחויה, פגומה ולא נשית”… למרות הצהרותיו המילוליות של יאיר: “אני אוהב אותך, אבל קשה לי לשהות בסיטואציות המיניות, אני בורח ומתנתק”… לאט לאט פחתו ההתנתקויות, ועלו משכי הזמן של השהיה בחוויה, בלי לברוח.
החשיפה של הסוד בפני מירי הייתה חלק משמעותי. מתהליך הריפוי שיאיר עבר. מיסוד הקשר נעשה אחרי התלבטויות רבות של יאיר: איזה מן אבא אוכל להיות, בשונה מהאבא המפלצת שלי…. איזה מין בית אוכל לבנות שיהיה מגן ותומך, בניגוד לבית הכאוטי והמפורק בו חייתי. איזה בן זוג אני יכול להיות למרות הפגיעות הטראומטיות הקשות, מנשוא שעברתי…