גילויה של המחלה הינה אירוע מכונן בחיי האדם החולה, בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה. מרגע האבחון משתנים באופן מהותי חיי האדם ומשפחתו. מתחילה תקופת משבר, כאשר מה שהיה לפני האירוע הטראומטי לא יהיה עוד… נדרשת התמודדות מורכבת בעת הגילוי, במהלך הניתוחים והטיפולים. זו נקודת מפנה בחיי המשפחה, שמאתגרת את המבנה, סגנון החיים, מערך התפקידים, והמציאות הקיימת בכללותה. הציפיה שהחולה יישא לבד את משא המחלה על גבו איננה מציאותית: אם בן/בת הזוג אינו שותף למשא, יקרוס החולה ותתפורר הזוגיות.
בראשית הגילוי מופיעה לרוב הכחשה. זו התגובה השכיחה לטראומה: המנגנון הנשלף בעת סכנה כהגנה. אולם בסופו של דבר המנגנון אינו יעיל: נוצר נתק בין החלק הקוגניטיבי והרגשי, אין חיבור רגשי, ומוגבר החלק של “האני הכוזב”. כאשר שמים בצד את ההכחשה, מגיע השלב הקשה לחולה ולבני משפחתו: המפגש עם הכאב, המצוקה, הדיכאון והחרדות.
החרדה הקיומית הבסיסית היא ממוות. האשליה של חיים בריאים עם זקנה מתנפצת. לרוב, כרוך התהליך עבור החולה בפגיעה בדימוי העצמי שלו, תוך התוודעות לחלקים הפגיעים והחלשים שלו. במהלך הטיפול יכול האדם לגעת בחלקים החלשים האלה, ולתת להם ביטוי מילולי. גם בן/בת הזוג, שמזדהה עם החולה, פוגש את החלק חסר האונים והפגיע שלו, חשוב לאפשר, אם כך, גם לבן הזוג להביע את החרדות, הדיכאון, חוסר האונים, והקשיים בהם הוא פוגש.
אמנון בן הארבעים וחמש הגיע לטיפול פרטני עקב ההתמודדות עם מחלת הסרטן של שירה אשתו (כמובן שהפרטים המזהים טושטשו לבלי הכר). אמנון תאר את עצמו כאדם חזק, מתפקד היטב, יעיל ו”לא חופר בעניינים רגשיים”… שירה הייתה המודעת לרגשותיה, ועברה טיפול פרטני ממושך בטרם פרצה המחלה. כמובן הייתה החלוקה, שפחות או יותר השביעה את רצונם כבני זוג: שירה עבדה במשרה חלקית וגידלה את שלושת ילדיהם. אמנון איש עסקים מצליח, שתרם את חלקו בעיקר כמפרנס.
“המהפכה העוברת עלינו במשפחה” מתוודה אמנון, “היא מלמעלה עד למטה, בכל המובנים: שירה הייתה עמוד התווך במשפחה. תמיד ידענו כולנו שהיא אמא יעילה וקומפטנטית, ופתאום הפכה למוגבלת בתפקודה וחסרת אונים. הילדים ידעו שהם יכולים לסמוך על שירה, שמתקתקת את כל עניני הבית: האוכל, הניקיון, העזרה בשיעורי הבית של הילדים ועוד”.
כאשר אני בודקת את השלכות השינוי על התפקוד ברמה הפרקטית, מסתבר שזהו החלק הזניח עבורו: “התארגנתי כדי לקבל יותר עזרה בבית. אין לנו בעיה מבחינת המשאבים הכלכליים להיעזר בשרותי בישול וניקיון. הילדים נבונים, ויכולים להסתדר ללא עזרה בלימודים. הם הפכו אפילו לעצמאיים יותר מחוסר ברירה. אני די דוחף לעצמאות, כפי שהייתי כילד, ולא תומך בהגנת יתר ששירה סיפקה להם”… ישנו, אם כך שינוי מותאם לשלב הזה בחיי המשפחה. המשאבים הכלכליים מסייעים רבות להתארגן באופן יעיל. אמנון מודע – כפי שאני משקפת לו – לצרכי המשפחה, ומסייע לכולם לקבל את הצרכים הבסיסיים שלהם. ישנו אפילו שיפור: הילדים מקבלים מהאבא מסר להיות עצמאיים יותר, ומסוגלים לעבור את השינוי הזה.
אולם רגשית פוגש אמנון חלקים פגיעים, שהוכחשו והודחקו במשך כל השנים, ובהם מתמקד הטיפול. לאחר שלב בו נוצר בינינו אמון, מרגיש אמנון שהוא יכול לחשוף בהדרגה את תחושת חוסר האונים שלו מצד אחד, ואת הצורך להפגין חוזק מצד שני.
הקושי לשתף את האחרים בחלקים הפגיעים שלו, כפי שעולה בטיפול, נובע מסיבות אחדות: המסרים החברתיים ש”גבר צריך להראות חזק”, ולא לבכות או להתאונן. וכן, מסרים שעברו מילולית ובלתי מילולית, במשפחה בה גדל: “להיות חזק”. ביחידה הצבאית המובחרת בה שרת קיבל הכרה בכוחותיו וביכולתו להתגבר על קשיים. מאוחר יותר, עם תום לימודיו האקדמאיים בהצלחה רבה השתלב בהייטק. “ברור שאין מקום להשתפכויות” אמר לי.
כל עוד לא חווה משברים במשפחתו, ואשתו החזיקה את החלקים הרגשיים, הצליח אמנון להתמודד היטב. אולם המחלה הפגישה אותו עם חרדות קיומיות שלא נתן להן ביטוי במשפחה, בעבודה ובקרב חברים.
בטיפול קיבל כבן זוג לאישה חולת סרטן היתר לקלף את הקליפות. במרחב הבטוח והמכיל של הטיפול קיבל לראשונה מזה זמן רב להביע בחופשיות את תחושותיו. בפגישות איתי הרבה לבכות, ולהביע את הכאב שלו. בהדרגה עבר תהליך של אבל על האבדנים הרבים שחווה: אובדן הפנטזיה של בריאות של בני המשפחה המשמעותיים שלו. וכן אובדן של סגנון החיים שהיה מורגל לו, ושל תחושת הביטחון הבסיסית שאפיינה אותו.
במהלך הטיפול עובדו תחושותיו כבן זוג של אשה חולת סרטן. בזכות השינוי שעבר, יכול היה כבן זוג להיות קשוב לרגשותיה של אשתו, להבין ולהכיל אותה. כמוכן נפתח אצלו הערוץ של תקשורת פתוחה ואוטנטית עם ילדיו: הוא דובב אותם לשוחח איתו בפתיחות, ולחשוף את תחושותיהם. המצוקה הנפשית שלו, של בת זוגו וילדיו פחתה. כמוכן גברה תחושת הלכידות במשפחה.
הטיפול בבן הזוג משפיע על ההתמודדות של משפחת חולה הסרטן, ומקנה חוסן לכל חברי המשפחה.