סינגלס רבים מגיעים אלי לקליניקה עם בני/בנות הזוג עקב התלבטויות: למסד את הקשר הזוגי, או להישאר כרווקים. לרוב, בן/בת הזוג המעוניין בנישואין לוחץ על האחר להגיע לטיפול: “אני רוצה” אומרת גלי, “להתחתן וללדת ילדים במסגרת הנישואין. למרק ישנם חששות. חשוב לי להבין אם יש סיכוי להתיר את הפלונטר הזה. אני לא מוכנה להישאר בקשר הזה, בלי לדעת בוודאות לאן הוא הולך”…מרק מסביר באופן מנומק הגיונית, למה אין סיבה לשנות את הסטטוס: “גלי חושבת שהנישואין הם דבש… שהנישואין הם המסגרת היציבה שמעניקה וודאות… אבל אני תופס אחרת את הנישואין…”
הרבה זוגות מגיעים אלי לטיפול זוגי, בשלב בו הסינגלס חיו תקופה ממושכת ביחד, כולל: דירה שכורה (או של אחד מהם), חלוקת תפקידים סבירה, קריירה של שניהם, וניסיון במערכות יחסים זוגיות אחרות (או לאחד מבני הזוג). שניהם חצו את קו “גיל השלושים פלוס”. התחושה של שניהם: אנחנו מסתדרים ברוב התחומים ביחד לא רע, ובכל זאת האחד רוצה להתחתן והשני מתנגד. נוצר לחץ מצד מי שרוצה חתונה, ואז השני מגביר את התנגדותו. אצל המעוניין בנישואין נוצרים כעס, תסכול וחרדה שהקשר יתפרק, ואז (לרוב) גובר הלחץ. האחר רוצה גם להישאר וגם לברוח. בתוך הלופ הזה מסתובב הקשר, עד שהוא מתכער:
“הוויכוחים בנינו היו בהתחלה”,אומר מרק, “רק על השאלה אם נתחתן או לא. אני כבר כמעט בן ארבעים, גם גלי בת כבר שלושים וארבע, ונראה לכולם הגיוני שנעשה את הצעד הזה. אבל אני מודה: יש לי רגליים קרות. המחשבה על נישואין מפחידה אותי, משתקת אותי, ואני רוצה להחליט כבר לכאן או לכאן”… מרק מסביר בטיפול את האמביוולנטיות שלו. כמוכן מגלה מכך הבנה למצבה של בת הזוג שלו, ואמפטי כלפיה. מבין את מניעיה למיסוד הקשר בשלב הזה של היחסים, ובגיל קריטי מבחינת הפוריות. אבל לו עצמו לא ברור עד הסוף מה מקור החרדות שלו. העניין מדובר ביניהם, כשני אנשים אינטליגנטים ותרבותיים, ובלי להבין איך ולמה מהר מאוד הופך הדיון לויכוח: “הטונים עולים”אומרת גלי, “והיחסים הטובים שהיו לנו מידרדרים”.
“יתכן שבאופן לא מודע ישנן חרדות שמשתקות את מרק”, אני אומרת, “ואולי באמצעות הטיפול נצליח לשלוף, לבדוק, לברר מאיפה הן נובעות… ואז הבחירה של מרק תהיה מודעת יותר. כמוכן החרדה תפחת כשהתחושות יקבלו מילים. ואז גם לגלי יהיה ברור יותר מהם הקשיים”…
הטיפול הזוגי בחרדות שלפני חתונה עוזר לשפוך אור על המקומות האפלים. החרדות נובעות מסיבות אחדות, אותן מזהים ובהן מטפלים, כגון: יחסים גרועים בין ההורים, וקונפליקטים סמויים או גלויים ביניהם. וכן, גירושין במשפחות המוצא, שהופכים את הנישואין למקום (לעיתים) לא בטוח. בגידות של האם או האב הן מקור לא אכזב למתחים וחרדות. וכן, נישואין “בדלית ברירה” של ההורים, לדוגמה: “ידעתי שאימא התחתנה עם אבא כברירת מחדל”…אומרת אופירה (בת השלושים ושלוש), שמגיעה לטיפול הזוגי עם יורי (בן השלושים ושבע). “האבא הביולוגי שלי נהרג כשהייתי בת שנה, במסגרת שירותו הצבאי. אימא התחתנה עם מיקי זמן קצר לאחר מכן, לפני שיבשו דמעותיה…בלי לעבור תהליך של אבל, הלכה להתנחם אצל מיקי. הוא היה אבא מצוין, ואני קוראת לו “אבא”. אבל היחסים הזוגיים היו לא יציבים. אימא נתנה לו תחושה, אולי בלא יודעין, שהוא תחליף לאהבה הגדולה שלה”…
הטיפול הזוגי מאפשר להוציא את תיבות הפנדורה ולפתוח אותן. החרדות מקבלות לגיטימציה. כשהן מקבלות פה, לא מדבר הגוף, על ידי סימפטומים פסיכוסומטיים של חרדה. בן/בת הזוג הופך לשותף אמיתי לחוויות האלה, שיכולות סוף סוף לבוא לידי ביטוי במילים. השיח הפתוח הופך להיות נחלת השניים לא רק בחדר הטיפול, אלא גם כל אחד עם עצמו ועם האחר בבית… השיח המקרב תופס את מקום הכעס המעכיר את האווירה.
בסופו של דבר ההחלטה אם למסד את הקשר או לא, היא נחלת בני הזוג. אני לא המחליטה או השופטת, וגם לא נציגת הממסד. אני מעניקה את ההזדמנות לפתוח את התחושות, ולהבין את מקור החרדות. פעמים רבות מחליט בן/בת הזוג להשתחרר ממשא העבר, ולאפשר לעצמו לבחור למסד את הקשר: “ההכרה והמודעות שרכשתי” אומר מרק, “עוזרות לי להבין שלא אחזור על הדרך של הורי… אני לא אעשה את הטעויות שהם עשו, ואנחנו – גלי ואני – אנשים אחרים”…