טיפול זוגי בכעס במערכת יחסים זוגית

בני זוג רבים מגיעים לקליניקה לטיפול זוגי עקב כעס במערכת היחסים. הקושי העיקרי הוא להתמודד עם הכעס, להכיל ולווסת איתו. לרוב “מחזיק” האחד את תפקיד הכועס והתוקף, והאחר תופס את עצמו כקורבן לתוקפנות. במהלך הטיפול נחשף חלקו של כל אחד מהם בריקוד הזוגי. כמוכן מזוהים המניעים לבטא כעס או להתגונן ממנו. בטיפול מושגות דרכים יעילות לתת לכעס לדבר, ולתת לאחר להקשיב. נרכשות דרכים להתמודד עם הכעס.

לדוגמה (הפרטים המזהים טושטשו, כמובן).

שלומי ומירב בני השלושים וחמש פנו אלי לטיפול זוגי עקב התלונה של שלומי: “מירב כועסת עלי לעיתים מאוד קרובות, בעוצמה בלתי נסבלת. למרות שאני אוהב אותה, עברה מירב את הקו האדום מבחינתי. אם הבעיה לא תיפתר – אעזוב אותה”… לדבריו, לא מוכרת לו החוויה ממערכות יחסים זוגיות אחרות לפניה. “מירב אימפולסיבית ובעלת פתיל קצר. היא היחידה שכועסת עלי: צועקת, ובעבר אפילו השליכה חפצים בזעם”…

שלומי הוא תמונת הנגטיב שלה: שקול, רציונלי ומאופק. בעל שליטה עצמית בכל מצב. בעבודה ועם חברים נוהגים כלפיו בכבוד, וגם אצלו באים לידי ביטוי חלקים נעימים וחביבים בלבד… לא ברור לו איך נשאב למערכת יחסים כזו, בה “הכעס ואובדן השליטה הורסים כל חלקה טובה, ואני מאותגר בכל פעם מחדש”…

במהלך הטיפול נחשפים החומרים מהם בנויה הדינמיקה הזוגית שלהם: אצל שלומי מתגלה שהחלק הגלוי הינו של שליטת יתר, והחלק הסמוי, המוכחש והמדוכא הוא של תוקפנות וכעס שלא הייתה לגיטימציה במשפחתו לבטאם.

מהם הסיבות לאי ביטוי הכעס במשפחת המוצא שלו? שלומי הוא הבן הבכור המוצלח, “גולת הכותרת של המשפחה” והמקור לגאוות הוריו. כעס נחשב לרגש נחות ובלתי לגיטימי לביטוי. אחיו הצעיר יותר סובל מבעיות קשב וריכוז והיפראקטיביות, ולו יש “צידוק” להבעת כעס. תפקידו של שלומי, לעומת זאת, היה לאזן ולווסת את המערכת המשפחתית, ולהיות “סופר מאופק”. מגיל צעיר קלט שאחרת יחושו הוריו אכזבה, וקושי להכיל את החוויה. התפתחו אצלו במידה מוגזמת השגיות, פרפקציוניזם ושליטה עצמית. הביטוי החופשי של כעס עובר אצלו זלזול אבל גם קנאה.

במהלך הטיפול נחשף תפקידו של הכעס, כשחקן מרכזי בדרמה של חייו. התבהר לו שאשתו מייצגת עבורו את החלק האבוד של “הילד הכועס, שאסור לו לבטא כעס”. מתגלה היחס המורכב והאמביוולנטי שלו כלפי הכעס של אשתו: זלזול וקנאה בעת ובעונה אחת. כגבר שנאלץ לעמוד על המשמר ולהפגין שליטה עצמית מירבית, תופס שלומי כלוקסוס את הביטוי הספונטני של הכעס. בתהליך הטיפולי הופך שלומי לסבלני יותר כלפיה. כמוכן לוקח אחריות על “החלק הכועס המדוכא שלו” במקביל לזאת עושה גם מירב עבודה לזיהוי מקור הכעס אצלה: במשפחה בה גדלה הרגיש אביה חסר אונים בהשוואה לאם המשכילה ו”הנחשבת” יותר. נחיתותו הביאה אותו להתפרץ לעיתים קרובות כלפי אשתו. חוסר השקט אפיין את המשפחה, והשתחזר אצל כל שלוש הבנות (מירב ושתי אחיותיה).

העבודה בעזרת ההעברה הבין-דורית על הכעס עזרה למירב להבין, שהכעס – בעוצמתו ובתדירותו הגבוהה – מחבל במערכת היחסים שלה והיא רוצה להיפטר ממנו, וכן שעבורה לכעוס פירושו להשיג כוח מתוך חולשה (כמו אצל אביה). שניהם הצליחו לקחת אחריות על החלקים הכועסים האקטיביים והפסיביים שלהם. ואז נוצרה יותר מודעות בנוגע לכעס ומקורותיו, תפקידיו וגלגוליו. המודעות סייעה ליצור איזון ביניהם בנוגע לביטוי הכעס, ומערכת היחסים השתפרה מאוד.

לעיתים קרובות מתפקד הכעס כ”שעון מעורר”: הכעס מעיר חלקים רדומים, קפואים, מדוכאים או חסרי חיות. מירי ואמיר, נשואים כעשר שנים והם בשנות השלושים המאוחרות בחייהם (הפרטים המזהים טושטשו). אמיר הוא בחור חם, טמפרמנטי ויצרי. מירי, לעומתו, זקוקה למעט מגע. כאשר אמיר מתקרב אליה, מירי הודפת אותו ומסתגרת בקונכייה שלה. אמיר מרגיש מתוסכל ודחוי וחש כאב. מירי זקוקה למרחב ניכר, אותו קשה לאמיר לספק לה, כי אז אמיר חש נטוש. ואז מתפרץ אמיר בכעס כלפי מירי, שמרחיקה אותו עוד יותר.

במהלך הפגישות מתבהר למירי ואמיר שהקונפליקט המרכזי, הקשור לביטוי כעס ביחסיהם הינו קירבה – מרחק, ביחד או לחוד, אינטימיות או חוסר אינטימיות. לאמיר צורך עז להפשיר את הקיפאון של מירי באמצעות הכעס שלו, להוציא אותה מאזור הנוחות שלה, ולהשיג את קרבתה. אלא שמירי נכנסת עקב ביטוי הכעס שלו “למערה שלה”, ואז גוברת תחושת הדחיה שלו, גוברים התסכול והכעס שלו וחוזר חלילה.

עבודה מעמיקה באמצעות הבנת הצרכים שלהם, עוזרת להם להמשיג אותם במילים. לבני הזוג מתבהר במהלך הטיפול הזוגי “הנרטיב המשפחתי” המספר את הכעס במשפחות המוצא: לאמיר צורך עז בקרבה, שלא מאפשרת למירי לשמור על המרחב שלה. למירי לעומת זאת צורך חזק לשמור על המרחב שלה, וחווית פלישה שמאיימת עליה. במשפחה בה גדל אמיר חש דחוי, והיה לו צורך בלתי פוסק לזכות בהכרה של אימו שהוא אהוב. כמוכן ספג אלימות מצד אביו, שגרמה לו לחוש כעס, השפלה ותחושת ערך עצמי נמוך. בקשר עם מירי השתחזרו הן חווית הדחיה והן תחושות הכעס, שגרמו למירי להתרחק. במשפחה בה מירי גדלה היה לה צורך לשמור על הטריטוריה שלה, כי הייתה בה פלישה וחודרנות.

ביחסיהם של בני הזוג השתחזרו באופן לא מודע דפוסי ההתנהגות של פלישה מול הסתגרות. הבנה מעמיקה של המקורות של דפוסי ההתנהגות אפשרה להשתחרר מהם, ולאזן את הכעס הבא לידי ביטוי.

לשני בני הזוג מניעים להשתחרר מהביטויים הקיצוניים של הכעס:

**הצורך לשמר את מערכת היחסים הזוגית, והחרדה שהזוגיות תתפרק או תיהרס, אם הבעיות לא יטופלו: “הזוגיות חשובה לי מאוד, ואני רוצה לשקם אותה”.

**רגשי אשם של התוקף – הכועס האקטיבי

**תחושות של חיבה ואמפטיה כלפי הנפגע. לדוגמה: אמיר מרגיש חמלה כלפי מירי, ומעונין לשנות את התנהגותו כלפיה.

**צורך בחוויה מתקנת של פצע הילדות, של האדם שעניין הכעס הוא נושא לא פתור במשפחה בה גדל: “אני לא יכול לשנות את ההורה שלי, אבל אני יכול לשנות את עצמי”..

**צורך להגן על הילדים: “אני יודע שנפגעתי כילד, אבל אני רוצה לעבוד על “החלק הכועס” שלי, כדי שלא אפגע בילדי”.

**חרדה להינטש על ידי בן/בת הזוג, אם לא יחול שינוי.

בעזרת הטיפול הזוגי מצליחים בני הזוג להבין את “הפלונטר” שתוקע אותם ולהתיר אותו. כל אחד מהשניים מזהה את האחריות שלו, לכעסים האקטיביים או הפסיביים. כמו כן כל אחד מבני הזוג מזהה בעזרת הטיפול את מקור הכעס במשפחת המוצא ובהיסטוריה שלו, ומבין מה מייצג עבורו הפרטנר שלו בעולמו הפנימי: קיר אטום שצריך להבקיע בצעקות, סופת טורנדו שמזכירה את ההורה חסר השליטה העצמית שצריך להסתתר מפניה, אלימות פיזית של אב או אם שמשתחזרת באופן לא מודע, חרדה מנטישה, חרדה מהיבלעות או ייצוגים אחרים.

באמצעות הטיפול נרכשת מודעות לתחושות והחוויות האלה, ואז גם יכולים להתמודד עם הכעסים.

בעזרת הטיפול נרכשים גם כלים שימושיים שונים, כגון: ליצור הסכם שאם הכעס גואה, יתאפשר לעשות “פסק זמן” ולהתאוורר עד לרגיעה.

הטיפול הזוגי הוא הזדמנות לעבד את הכעסים, ולדעת להשיג בהם שליטה.