בחברה הישראלית נתפסת הולדת ילד כמשימה הטבעית והחיונית של בני זוג. בחברה הדתית מוגדרת ההולדה כ”מימוש הזוגיות”. גם בחברה החילונית ברובה עדיין מתייחסים לבני זוג שאינם יולדים כאל פגומים, ולעיתים קרובות מופעל עליהם הלחץ החברתי ללדת. התפיסה של החברה הישראלית כמקדשת את הילודה, הרחיבה והאיצה את טיפולי ההפריה. ישראל הפכה ל”מעצמת על” בתחום ההפריה החוץ גופית.
השלכות התפיסה של “צריך ילד” וה”זכות להתערב”
התפיסה הרווחת בארץ הינה ש”חיים ללא ילד אינם חיים”, “זוג בלי ילדים, הינו אומלל, וחסר לו הדבר המשמעותי ביותר המעניק אושר”… ומעבר לזאת, “ילד יחיד אינו אופציה”…
כאשר תומר ודיקלה בני השלושים וחמש (טושטשו הפרטים המזהים) גילו שהם סובלים מבעיות פוריות, נתקלו בגישה ש”חייבים ללדת ילד, ובהקדם האפשרי”.. הקושי שהובא בטיפול הזוגי, עקב הלחץ המשפחתי והחברתי, היה עצום: ” אין כבוד”, מתלונן תומר בתסכול, “לקצב ולבחירה החופשית שלנו מתי ואיך לעבור את תהליך ההפריה”… “הלחץ מסרס אותנו”..אומר תומר, “ואני פועל כאילו הגוף שלי אינו שלי אלא בשליטה מבחוץ של המשפחה, בית החולים והחברה הישראלית כולה”… “הלחץ”אומרת דיקלה בבכי, “משפיע על כל תחומי החיים שלי: התפקוד כסטודנטית, בעבודה וכבת זוג”.
בני הזוג בהם אני מטפלת בעת טיפולי ההפריה שלהם פגיעים ורגישים בלאו הכי. הבחישה בקלחת שלהם על ידי ההורים והחברים מצמצמת את מרחב הבחירה של הקצב והדרך, פוגעת בפרטיות, ויוצרת חוויה של חודרנות בלתי נסבלת. “אני רוצה”,אומרת לי רינת בת הארבעים (טושטשו הפרטים), “להעלם לפעמים. בנוסף לפלישה הפיזית לטריטוריה שלי עקב טיפולי ה-IVF, אני חווה את הסבל של הפלישה הפסיכולוגית למרחב שלי”. “לפעמים אני מתנתק”, אומר בעלה, “כדי להימנע מההצפה והחודרנות, אבל אז אני לא נוכח ובורח.”
במהלך הטיפול זוכים בני הזוג לעידוד להציב ביחד את הגבולות בבהירות ובאסרטיביות, ולא לאפשר את החודרנות למרחב הזוגי והאינטימי. המסר אותו אני מעבירה הינו: הגבולות מסביב למרחב הזוגי שלכם מגינים על הפרטיות שלכם, הם חיוניים עוד יותר בשלב הרגיש הזה, בו אתם מתמודדים עם פרוצדורות רפואיות פולשניות ולחצים נפשיים ופיזיים שונים.
תחרותיות תוך השוואה ל”בעלי המזל שזכו לילד”
לעיתים קרובות מתאפיין תהליך טיפולי הפוריות בתחרותיות מרובה: מי מגיע רחוק, גבוה ומהר יותר… ביחוד מתעצמת חווית התחרותיות בקרב הפרפקציוניסטים וההישגיים מאוד. “בכל תחום בחיים”אומרת לי בגילוי לב שיר, רואת חשבון מבריקה ומטופחת בת שלושים וארבע, “אני מובילה. הייתי תמיד התלמידה הכי טובה, הספורטאית הכי טובה, וגם יפה. זו פעם ראשונה בה אני חווה כישלון צורב. כולן כבר עקפו אותי בסיבוב… אני תופסת את עצמי ככישלון לראשונה בחיי.”
במהלך הטיפול אני עוזרת לשיר לזהות את הסכמה הבסיסית “אסור לי להיכשל אף פעם”.התחושות הנחשפות בטיפול בנוגע לכישלון הן: “אם אכשל – אני פוחדת שידחו אותי, יינטשו אותי, וכל המאמצים שהשקעתי בתפקיד המצטיינת יעלו בתוהו”…
בעזרת הטיפול מתעמתת שיר עם האמונות והתפיסות הבסיסיות האלה, מאתגרת אותן, ורואה היכן ההשלכות החיוביות אך גם השליליות בחייה: כאשר המושג “כישלון” משתנה, פוחת הלחץ שלה, התפיסה הדיכוטומית ל”כישלון” או “הצלחה” מתגמשת. מתאפשר לשיר מרחב פוטנציאלי בו היא מסוגלת לנוע יותר בחופשיות. חוסר הפוריות נתפס כמצב זמני, וכקושי שאינו צובע את חייה כ”כישלון טוטאלי”. התפיסה העצמית הסלחנית וחיובית יותר תורמת לאופטימיות, החיונית כל כך בעת טיפולי הפריון.
הסוגיה של התחרותיות נחשפת בפני במרבית המקרים, בהם אני מטפלת בנשים ובגברים בטיפולי הפריון, הן בקבוצה, הן בטיפול הזוגי, והן בטיפול הפרטני: תחרותיות תוך השוואה לאח או האחות, שכבר הביאו ילד לאוויר העולם. או: השוואה עם החברה הטובה (או הפחות טובה…), או השכנה ממול. החוויה הינה של תסכול עצום וקנאה, עקב החוויה: “לה יש משהו יקר ערך שלי אין”.. לרוב נתפסת הקנאה כאסורה, ומעוררת בושה ורגשי אשם. בנוסף לכך, מתעוררת חרדה לאבד את הקשר, ולקלקל את מערכת היחסים. במרחב הטיפולי המוגן מתקבלות, לעומת זאת, התחושות הללו כטבעיות, לגיטימיות ומובנות. כאשר החווית האלה מוכלות, קל יותר לשאת אותן.
ההשלכות של טיפולי הפוריות על הזוגיות
במהלך טיפולי הפריון מתרחקים לעיתים קרובות בני הזוג, והאינטימיות דועכת. בתקופת הלחץ הממושכת (על פי רוב) נוצר כעס: על הגוף הבוגד, המערכת הרפואית הקרה והמנוכרת ועל הגורל. הכעס פעמים רבות הוא גם כלפי בן הזוג “האשם בבעיה”.
הכעס מרחיק זה מזו. ללא המטפל הזוגי הרגיש והאמפטי, המתווך את הרגשות של השניים, קשה באווירה הנפיצה הזו לנהל שיח סבלני ופתוח.
הטיפול מאפשר לעבד את הרגשות הקשים של הכאב, הכעס, האכזבה, החרדות והקנאה. השיח הפתוח והאוטנטי על הרגשות מאפשר, להחזיר את הקרבה והאינטימיות שהלכו לאיבוד, ולהתמודד עם הלחצים בעת טיפולי הפריון.