לשני ההורים או אחד מהם נטיה לעיתים קרובות לערב את הילדים בסכסוך ביניהם:
בגובה דמי המזונות, בבגידה של אחד ההורים, בהאשמות כגון “בגללו התגרשנו, אתה מבין שלא רציתי להתגרש, אבל נאלצתי כי אבא לא התחשב בי אף פעם..” , ובקונפליקטים שונים שיצרו אוירה עכורה בשלב הגירושין. הילד בפלונטר, בו הוא נאלץ לנקוט עמדה לטובת אחד ההורים: לעיתים “לטובת” ההורה החלש הזקוק להגנה, לעיתים “לטובת” ההורה אצלו הילד שוהה זמן רב יותר, ולעיתים (דווקא) “לטובת” ההורה החזק יותר. בכל מקרה, הילד מאבד את האמפתיה כלפי ההורה האחד. לחלופין הילד חצוי ורוצה להשביע את רצונו של האב ורצון האם, כאשר למעשה אינו מסוגל להיות הוא עצמו.
בטיפולים פרטניים בילדי גירושין בוגרים נחשפים לעיתים קרובות הקשיים, כאשר, לדוגמה: “אמא יצרה איתי קואליציה כנגד אבא” אומר אסף בן ה-33, שהוריו התגרשו בהיותו בן שש (הפרטים המזהים טושטשו). “אמא הפכה אותי, היום במרחק זמן אני מבין וכועס עליה, לבן הברית שלה. או מעבר לזאת, לבן הזוג שלה…” אסף מתאר את היותו כלי משחק במאבק בין הוריו, את התפקידים הבלתי מותאמים כבן ברית וכבן זוג של אימו, ואת רגשי האשם כלפי אביו שהוגדר כ”האדם הפוגע והמאכזב”.
ילדי גירושין שהופכים לבעל הברית בעל כורחם של אחד ההורים, חיים בכאוס: במקום מערכת בה ההורים, גם כגרושים, מהווים יחידה הורית שמשדרת אחריות, דאגה, איכפתיות וסמכות, נוצרת מערכת בעלת גבולות פרוצים. ולכן, נוצרות קואליציות בין דוריות, בהן הילד לא יכול עוד למלא את תפקידו כילד אלא כהורה או מבוגר. באופן פאראדוכסלי הילדים גדלים להיות לא בוגרים אלא ילדים בעלי חסכים שלא סופקו, שתקועים בהתפתחותם כילדים.
הבריאות הנפשית של הילד בתהליך הגירושין תישמר אם הילד לא ישאב למאבק בין ההורים, ואם ההורים לא ישכחו שהילד הוא ילד ואסור לערבו בסכסוך שביניהם!