השירות הצבאי של הילדים הוא שלב שבו אמהות רבות (גם אבות, אבל המאמר הזה מתמקד באמהות) חוות לחץ ופונות לטיפול. במהלך הטיפול הפרטני הן מעבדות את חוויותיהן ומקבלות לגיטימציה בלי שיפוטיות לבטא את הדאגות והחרדות שלהן. לעתים המשבר של האם עמוק יותר, וקשור לאובדנים שלא עובדו. במקרים האלה מסייע הטיפול בחיבור בין חוויות העבר וההווה, כדי להתמודד באופן טוב ככל האפשר עם הפרידה מהבן. במקרים אחרים, קשור הקושי למשברים בזוגיות ולחרדה מפירוק התא המשפחתי, ולעתים הופך הטיפול הפרטני לזוגי.
גיוס הבן הבכור כנקודת מפנה בחיי המשפחה
שלב השיגור הינו שלב בחיי המשפחה, המתחיל עם עזיבת הילד הבכור את הבית ומסתיים עם עזיבת הצעיר ביותר. בישראל מתחיל שלב זה עם גיוס הבכור לצבא בגיל 18. השירות הצבאי מהווה תפנית בחיי מרבית המשפחות בארץ: מצד אחד, זהו שלב נורמטיבי, בו השיגור הוא תופעה אוניברסאלית במעגל חייה של המשפחה, אך מצד שני, הוא מתאפיין בדפוסי תגובה יחודיים הקשורים לקונטקסט הישראלי ונחווה כמאיים ומסוכן.
מה מגביר את פגיעותה של האם שבנה מתגייס?
החוויה הסובייקטיבית של האיום והחרדות מתעצמת אצל אם שחוותה אובדנים, וביחוד אם איננה זוכה לתמיכה רגישה מצד בן-זוגה. חוויה זו מושפעת לא רק מאובדן במעגל הקרוב אלא גם מההיסטוריה של המשפחה לדורותיה, מהמיתוסים, הסודות וסיפורי המשפחה בנוגע לפרידה.
טבעי שאם שחוותה אובדנים אמביוולנטית בנוגע לגיוס בנה: מצד אחד, יודעת האם שבארץ נודעת חשיבות רבה לגיוס הבן לצבא. מצד שני, טבעי שקשה לה להיפרד מבנה האהוב ו”למסור” אותו לצה”ל, בלי שתוכל להגן עליו ולשלוט במתרחש. מצד אחד, זהו שירות חובה כללי, ומצד שני, עבור האם זהו “הבן הפרטי”, לו היא דואגת.
אמהות אחדות מקשרות במהלך הטיפול את הפרידה מהבן גם עם אובדנים במעגל המשפחתי הרחוק יותר: האובדנים במשפחת המוצא לדורותיה הם חלק מהמיתוס והנרטיבים במשפחה. כך, למשל, סיפרה דבורה (כל השמות בדויים), שבן-דוד של אמה נהרג ואחד מילדיו נפל בלבנון:
“המורשת המשפחתית שלנו טראגית, ואנחנו סוחבים הרבה טראומות”.
אם אחרת מספרת על קרוב שנהרג באסון המסורים, ולמרות שקרבת המשפחה רחוקה יותר, הסיפורים מחלחלים במשפחה “והופכים לחלק מתא המטען”, כפי שהיא אומרת.
מה מביא אמהות לטיפול בעת הגיוס או במהלך השירות?
אמהות רבות מגיעות לטיפול פרטני בעיתוי של שיגור הבן לצבא. האמהות מזכירות היטב את הסכנות הממשיות לבריאותו הפיזית והנפשית של הבן, ומביעות צורך לזכות בטיפול לתמיכה ולעידוד. ככל שתפקיד הבן קרבי ויוקרתי יותר, כך גוברת הדאגה לחשיפתו למוות, תאונות והתאבדויות.
במהלך הטיפול מעלות אמהות רבות את האמביוולנטיות החזקה בין הצורך לשדר לו את המסר: “אל תלך לתפקיד מסוכן, למרות שהוא יוקרתי”, לבין הצורך לשחרר אותו, לאפשר, לסמוך עליו ולעודד אותו לאוטונומיה ולעצמאות.
“אני חושבת שאני נקרעת”, אומרת חגית, “בין הצורך להגן עליו, לבין הצורך לדרבן אותו להצליח ולהתקדם במערכת המאתגרת של הצבא”.
מה מעניק הטיפול לאמהות שבניהן עומדים להתגייס או משרתים בצבא?
בטיפול הפרטני בו חרדת הנטישה קשורה למוות של קרוב משפחה, מעובד האבל הבלתי-פתור. הטיפול מאפשר לעמוד על הקשר בין האירועים של המוות לבין הקושי להיפרד מהבן ערב גיוסו או במהלך שירותו הצבאי.
האובדים המשליכים על חוויותיה של האם ומעובדים בטיפול קשורים לפרידות הטראומטיות בעקבות השואה, אובדן של הורה, אח או אדם שסיפוריו הפכו לחלק מהלא-מודע או המודע של האם. מעובדות חוויות שהוכחשו והודחקו, כי “לא היה מקום לאבל שלי כאחות, והחזקתי את הוריי שלא יתפרקו”. משתחזרים התסריטים החרוטים בתודעה ונבדקות האסוציאציות הקשורות לטראומות העכשוויות.
כמו כן, ניתנת בטיפול לגיטימציה לאם “להיות חלשה” בהשוואה לבעלה, ולבטא במקום המכיל והבטוח של הטיפול את החרדות. האמא יכולה גם להעלות את התפקיד הייחודי שבנה הבכור ממלא עבורה. לעתים קרובות מתואר הבכור כמפונק אך אחראי ובוגר יותר. מצופה ממנו לסלול את הדרך לאחיו הבאים אחריו, אם כי זהו ציון-דרך להתרוקנות הקן.
האם קורה שהטיפול הפרטני הופך לזוגי?
במקרים מסויימים קשור הגיוס של הבן לחרדות קיומיות הקשורות לפירוק המשפחה. במקרים קיצוניים בהם לאמהות המטופלות ישנם בנים יחידים, עולות בטיפול חוויות של בדידות. הבן מחבר בין ההורים והבן משמש כווסת של לחצים ומחלוקות. אחדים מהטיפולים הפרטניים הפכו בנסיבות האלה לטיפולים זוגיים, תוך התמקדות בחלל הריק שנוצר עקב יציאת הבן לצבא. טיפולים פרטניים אחרים הפכו לזוגיים כאשר האם הרגישה שבן-זוגה אינו רגיש מספיק לתחושותיה, והיא זקוקה ליותר תמיכה ממנו לקראת הגיוס.
סיפורים מהחיים: מהן ההשפעות של אובדנים במשפחה על חוויות האם?
(כל השמות בדויים)
בעקבות מות הילדה – סיפורה של שרית
לקראת גיוס בנה לצה”ל שרית הגיעה לטיפולי עקב חרדות ודיכאון, שהחלו חודשים אחדים לפני גיוסו של אמיר. במהלך הטיפול העלתה את המוות במשפחה כמקור לחרדות המציפות אותה:
“לפני שנולד אמיר, היתה לנו ילדה ונפטרה. התפתחו אצלי פחדים אפילו מדברים קטנים. כשאת מאבדת מישהו את פוחדת לאבד אדם נוסף, למרות שזה לא הגיוני, ועברו עשרים שנה מאז שנפטרה…”
במהלך הטיפול בשרית הסתבר, שהאבל על מותה של הילדה לא עובד מעולם. על אמיר הושלכו החרדות ורגשי האשם למות הילדה שסבלה ממום קשה.
“המוות במשפחה תפס אותנו לא מוכנים. כזוג צעיר בראשית דרכו זו היתה טראומה, אבל לא דיברנו על הילדה אחרי שנקברה, ופינטזתי שהכל נקבר איתה. אפילו הרגשתי, למרבה הבושה, הקלה כשנפטרה”.
“הוצע לנו לפנות לטיפול, אבל אמרנו שזה לא לענין ונתגבר, והלידה של אמיר מפצה על הכל. האמנתי תמיד שאני מספיק חזקה ומשדרת לאמיר ביטחון. אבל מתחת למסווה הביטחון הסתתרו המון חרדות לא רציונאליות”…
בניסיון להסתיר ולשדר חוסן, שילמה שרית מחיר כבד של הכחשה והדחקה. הטיפול בעיתוי של הגיוס היווה הזדמנות עבורה לפתוח את החוויות הלא-מעובדות, ולראות עד כמה האירוע המכונן של המוות עיצב את חייה. בטיפול הצליחה ליצור הפרדות בין העבר שלה להווה והעתיד הצפוי לבוא, חרדותיה פחתו, והיא למדה לחוות אופטימיות ולשדרה לבני משפחתה, וכן הצליחה ליצור אצל בנה תחושת שיחרור שאף הייטיבה עם יחסיהם.
כשאחות שכולה מגייסת את בנה – סיפורה של מירי
אחיה של מירי נהרג בשגגה בעקבות תאונה סתמית במהלך קורס קצינים.
“מותו חולל משבר קשה במשפחה”, מספרת מירי, שהגיעה לטיפול לקראת גיוסו של עמי לצבא. “הוריי לא תפקדו, ונאלצתי לשקם אותם ולתמוך בהם. אמי נכנסה למיטה וכמעט לא יצאה ממנה. כמובן שלא היה מקום לעיבוד האבל שלי”.
למירי חרדות עמוקות לקראת גיוסו של עמי לשייטת, וחוסר אמון מוחלט במערכת הצבאית. מירי מתארת בטיפול חוויות פוסט-טראומטיות שמשתחזרות שוב ושוב:
“יש לי טראומות אישיות הקשורות לשירות בצבא. מאז שעמי החליט בנחישות ללכת לשייטת, אני סובלת מנדודי שינה, חוסר הנאה מאוכל, סקס ופגישות עם חברים. אני סובלת מדיכאון. עצם המגע עם נשק הוא טראומטי עבורי. כשעמוס חוזר עם נשק ממילואים, הוא נאלץ להחביא אותו מתחת למיטה… לפני הגיוס אני בחרדה קיומית, רק הדברים הכי נוראיים עולים לי בראש… משתחזרות אצלי כמו בסרט הזוועות שעברתי: הנטישה של אחי והוריי, החרדה הבלתי-פוסקת לשלום הוריי, הטירוף…”
במהלך הטיפול נוגעת מירי שלב אחרי שלב במות אחיה, כאסון שיצר שבר במשפחה, ובעקבותיו נקטע כל מה שהיה קודם לכן “נורמלי”, יציב ומובן. האבל שנשאר בלתי-פתור מעובד לראשונה בנסיבות הגיוס של בנה שנולד לאחר נפילת אחיה.
סיבוך האבל שנגרם עקב אירוע טראגי בלתי-מעובד הוא אבל דחוי. מירי השקיעה אנרגיה רבה, כפי שמתבהר לה במהלך הטיפול, בהדחקה ובהימנעות ממגע עם המציאות הכואבת.
“קראתי לו על-שם אחי”, אומרת מירי, “אבל ניסיתי לא לקשר ביניהם”…
האבל הלא-מעובד הקשה עליה להיפרד מהמשפחה בה גדלה, מאחיה והוריה שנפטרו זמן קצר לאחר האסון. במהלך הטיפול הצליחה לקשר בין הקושי להיפרד מעמי לבין הקושי להיפרד מבני-משפחתה. השגת המודעות העלתה את יכולתה לשחרר את אחיזתה בעמי, לחוש פחות חרדה, ולשדר לעמי תחושת ביטחון והכלה. היא הפכה קשובה יותר ויותר לתחושותיו של עמי והבינה שחוויותיו נפרדות משלה. היא הצליחה לשמוח בשביל בנה לקראת גיוסו. הטיפול הייטיב מאוד עם תחושותיה, וכן עם יחסיה עם בנה שהפכו קרובים ורגועים יותר.
טיפול פרטני יכול להועיל בשלבים שונים, במיוחד בתקופות משבר המתעוררות בעיקבות שינוי או התמודדות בחיים, המעלה תחושות קשות הקשורות לחוויות שנותרו לא מעובדות. גיוס הבן לצבא הוא אחד הטריגרים לפניית נשים רבות, אמהות, שמבקשות לעבד את תחושותיהן בטיפול פרטני.