הפרפקציוניזם הינו תכונה אישיותית, הנובעת מהצורך להיות ולהראות מושלם. וזאת בתחומי החיים השונים: בלימודים, בקריירה, בספורט ובהופעה החיצונית. גם בהורות מתבטא הפרפקציוניזם בצורך להיות “הורה מושלם”. לא “הורה טוב מספיק”, אלא הורה על לילד מושלם, שאף פעם לא מאכזב, ניכשל, או אפילו מתאונן על הקושי לעמוד בציפיות.
היתרונות של הפרפקציוניזם הינם ברורים: להגיע להישגים גבוהים, לספק את המעביד והמערכת, לדייק, ולרוב גם להגיע להישגים כלכליים. בחברה המערבית יש לפרפקציוניזם כוח רב: “את חושבת שהייתי מגיע”, אומר לי רמי, בכיר בהייטק (הפרטים המזהים טושטשו), “אם לא הייתי פרפקציוניסט?”…החברה מתרגמת בהתאם להשקעה ולהישגים, ומגדלת את התכונה הזו בהתמדה. וההורים, כחלק מאותה חברה, מעוניינים כמובן באופן טבעי להעניק את המיטב, כדי שהילד יעמוד בסטנדרטים החברתיים הגבוהים. אלא מה? נוצרת פעמים רבות אי הלימה: האימא והאבא מעמידים סטנדרטים מסיבותיהם שלהם, שהילד אינו יכול לעמוד בהם. המלכודת הינה שאסור לו לאכזב, להיכשל ולחשוף בכנות את קשייו.
במרוץ למאה אחוז הופך הילד – כשלוחה נרציסטית של הוריו – לבעל “אני כוזב”, שאינו יכול להיות גם חלש, גם פורש לפעמים מהמרוץ, וגם מבטא באוטנטיות את רצונותיו וצרכיו.
בהדרכת הורים בקליניקה מובאים נימוקים אחדים, כולם “לטובת הילד”:
(בדוגמאות יטושטשו, כמובן, הפרטים המזהים).
**”הקריירה שלי כעובד בהייטק מזהירה”. אומר שלמה בן הארבעים ושלוש, שבתו בת החמש החלה לפתע להרטיב, אחרי שהייתה גמולה לחלוטין. “אני רוצה חד משמעית שילדי יהיו מוצלחים כמוני”… הילדים, מסתבר במהלך ההדרכה, הם הבבואות של שלמה הגאה מאוד בהישגיו (עם בסיס אובייקטיבי מוכח, מבחינת הסטטוס). אולם שלמה ואסתי אשתו אינם ערים לשינוי בין הילדים לבינו: הבן הבכור אינו ספורטאי מצטיין, כפי שהיה אביו, ומרגיש “כישלון”. והצעירה בת החמש לחוצה וחרדה, והייתה רוצה להיות פחות נדחפת, עד שהחלה להרטיב: מה שלא יכלה להגיד במילים, אמרה באמצעות הגוף. והקשבה לביטויים הלא מודעים הגופניים האלה, אפשרה להיכנס דרך החלון שפתחה למחירים של הפרפקציוניזם במשפחה “המושלמת”.
**לעיתים קרובות מופיע בפרפקציוניזם המניע של הפיצוי: מנגנון הפיצוי מופעל על ידי ההורים המאמינים, שהילד יזכה לקבל את מה שהם עצמם לא קיבלו, מבחינה כלכלית, אקדמית ועוד. כך, למשל, מסבירה לי אמירה, שהגיעה עקב שקרים של ענבל בת השבע:
“אני אם חד הורית. עושה הכל, אבל ממש הכל, כדי לתת לענבל כל מה שאפשר. שולחת אותה לבלט, חוג לציור ושיעורים פרטיים באנגלית. אני רוצה שיהיה לה פיצוי על כך שאביה לא בתמונה, וכן על כך שלי לא היתה אפשרות ללכת לחוגים שרציתי. קנאתי בחברות טובות שהלכו לבלט, וחשוב לי שיהיה לענבל גוף מושלם, תנועות מושלמות, שליטה בגוף ועוד.. לציור היא מוכשרת, אז כמובן חשוב לי שתתפתח. ובנוגע לאנגלית – זה ייתן לה יתרון על כל האחרים בכיתה שלה”..
אלא מה? ענבל ממש לא מעוניינת ללמוד בלט. היא הולכת, מסתבר, לחוג כדי להשביע את רצונה של אימה. באנגלית – עוד פחות מתעניינת, וכועסת על העומס, אולם לא יכולה לבטא באופן אוטנטי את תחושותיה, כי “אימא תעלב”.. ולכן נאלצת ענבל להסתיר, לשקר, ולהתרחק לעיתים קרובות מהעול.
הקשבה לצרכיה, שמתפתחת במהלך ההדרכה, מאפשרת לאמירה להקשיב לענבל. וכן, מאפשרת לענבל להיות קשובה לעצמה, ומעיזה לבטא באופן מילולי גלוי את תחושותיה. הסימפטום נעלם לאחר זמן קצר, וענבל משתחררת מהלחץ והחרדות, שמא לא תשביע את רצון אימה.
**ההעברה הבינדורית מהווה מנגנון שכיח בפרפקציוניזם. “הורי היו פרפקציוניסטים”,אומר אילן שבתו בת הארבע בוכה לעיתים קרובות, מרטיבה בחצי השנה האחרונה בלילה (מסיבות פסיכולוגיות ולא פיזיולוגיות), ומגלה סימני מצוקה מדאיגים. “אם הייתי מביא תשעים ושמונה, הייתי מקבל נזיפה שלא קיבלתי בבחינה מאה..”מספר אילן. “לא הייתה אופציה להיכשל בשום תחום”… אילן מבין במהירות, שעליהם להפחית את כובד הציפיות הלא מותאמות מהילדה. לאחר תהליך שאילן ודניאלה עוברים, מתחבר אילן גם ל”אני האמיתי” שלו, שהלך לאיבוד עקב הפרפקציוניזם של הוריו. “אני מבין מה אינני רוצה לשחזר”.. אומר אילן.
ההורים מגיעים אלי להדרכת הורים עם סימפטומים של הילדים שחושפים, לעיתים, את הפרפקציוניזם שלהם, עליו משלם הילד מחיר. מניעיהם חיוביים, להיות “ההורים הכי טובים לילד הכי מוצלח”, מסיבות מודעות ולרוב לא מודעות. כאשר מתגלה המנגנון המניע את הגלגלים, ומתרחבת המודעות למניעים, משתנה הציפיה הלא מותאמת, והסטנדרטים הופכים למותאמים לילד ולצרכיו. כמוכן מוערך מחדש הפרפקציוניזם, תוך אבחנה: האם הוא משרת את האדם, או מנטרל, תוקע ופוגע בו? האם דפוסי חייו המנהלים אותו, מבטאים שליטה או אובדן שליטה? האם המחירים הנפשיים, אותם האדם משלם, סבירים או כבדים מידי? וכן, מהן ההשלכות של הפרפקציוניזם על התא המשפחתי כולו? עם כל אלה מתמודדת הדרכת ההורים, לסובלים מהפרפקציוניזם כהפרעה.