התמודדות בני הזוג שילדיהם עזבו את הבית
טיפול זוגי בשלב “הקן מתרוקן”
שאול ושרה הגיעו לטיפול הזוגי בשנות השישים לחייהם בתחושה ש”משהו מת בבית מאז ששלושת המתבגרים הבוגרים פרשו כנפיים ועפו מן הקן”. שאול עבד כמהנדס והיה עסוק ועמוס מאוד, היה לו סדר יום קפדני, החיים היו מאורגנים מסביב לעבודה כציר מרכזי בחייו. בעבודה נחשב למוערך, ובבית לא נדרש במשך השנים להשקיע הרבה במשק הבית ובגידול הילדים. פרישתו מהעבודה הותירה אצלו חלל ריק, ותעסוקותיו החלופיות לא מילאו אותו. יחד עם זאת, חלה ירידה מסויימת במצבו מבחינה בריאותית, למרות שנראה שלמרכיב הנפשי הייתה השפעה רבה על תיפקודו. שרה בת גילו עבדה כמזכירה בכירה בחברה. בנוסף לכך, השקיעה הרבה מאוד אנרגיות נפשיות ופיזיות בגידול הילדים. היא פרשה לגמלאות, ובמקביל לזאת יצאו שלושת הילדים בהדרגה מהבית. מצד אחד הרגישה גאה שכל השלושה עבדו או למדו, לשניים מהם היו כבר משפחות משלהם, והיא תארה אותם כ”ילדים מוצלחים”. יחד עם זאת, התאוננה על “תחושת ריקנות, כאילו עקרו לי את הלב ואיבדתי את שמחת החיים שאפיינה אותי”.
מהלך הטיפול: גילויים חשובים
במהלך הטיפול תארו השניים זוגיות שהייתה ממוקדת הן בעבודה והן בילדים ולא בזוגיות עצמה. המטלות בנוגע לגידול הילדים תפסו חלק גדול מהזמן. בני הזוג העסוקים השקיעו את מיטב אונם בהתקדמות בסולם הדרגות, בהתפתחותם ובבעיותיהם של הילדים שמילאו את עולמם. כאשר “השתחררו” מהעול של העבודה וגידול ילדיהם, והיו אמורים להרגיש הקלה בעומס ומרחב אישי וזוגי לעצמם, גילו שאינם מצליחים “לשחרר” את הילדים לדרכם החדשה. מעבר לזאת, גילו שהחלל הריק עקב יציאת הילדים מהבית והפרישה לגמלאות – על אף התיכנון שנעשה מראש – לא התמלא ע”י הזוגיות. השלב הזה, נתפס ונחווה כמדכא.
בתהליך הטיפולי גילו שרה ושאול, שבעיותיהם הזוגיות התחילו כבר בתחילת הנישואין. אלא שהבעיות של הילדים וההתעסקות במשק הבית ובעבודה מיסכו על הבעיות. כבר מלכתחילה הרגישה שרה ששאול מרוחק ולא מצליח להבין אותה. השפה בה דיברו הייתה שונה מאוד: שאול טען “אני לא מבזבז מילים ולא גולש ריגשית”, והיה מרוצה מה”עיניניות והתכליתיות שחוסכים הרבה התעסקות בשטויות”. שרה הייתה מתוסכלת מחוסר הרגישות שלו כלפייה, וטענה ש”אף פעם לא הייתה לו שפה ריגשית מפותחת”, וכאשר ניסתה להסביר לו את ציפיותיה דחה אותה. אחרי שנולד רמי (הבן הבכור) השקיעה את התעסקותה הרגשית בו, חזרה לעבודה ומצאה לעצמה פרטנרים איתם יכלה להרגיש מובנת. לקראת סוף היום חזרו השניים מותשים מהעבודה והמטלות היומיומיות, ושיחותיהם התמקדו בהדרגה יותר ויותר בעניני דיומא, כגון מתי לקחת את הילדים לגן, לחוגים ועוד. כשנולדו שני האחרים כבר היה ברור שלכל אחד מהם עולם משלו ותפקידים מוגדרים משלו. “הבית תיקתק” – הם מעידים – “כמעט ולא התפנינו לביחד שלנו”. במהלך הטיפול הבינו את המניעים שנוספים שהרחיקו אותם זה מזו.
הדילמה: האם להישאר יחד או להיפרד
בצומת הזו של “הקן המתרוקן” עמדו בפני הדילמה, אם להמשיך לחיות זה לצד זו או להיפרד. שניהם החליטו שהם מעונינים לשמר את התא המשפחתי בשלמותו, ולנצל את עשרות השנים שנותרו להם ביחד. לשם כך התאמצו לשקם את הזוגיות שהוזנחה ונשחקה. הם עבדו על מציאת תעסוקות משותפות לשניהם ללא הילדים. כמו כן השקיעו מאמץ במציאת דפוסי תקשורת חלופיים: שאול היה מוכן להיות קשור לצורך של שרה בדיבור על רגשות, בפתיחות הדדית ובהרחבת השפה שלו לשדות רגשיים. שרה הייתה מוכנה לא לוותר ולהפנות את “הדיבור הרגשי” כפי שקראה לזה, לא רק לחברות, אלא גם לבן הזוג שלה. הם גילו זה את זו מחדש, ואת חווית הניכור שהתפתחה תפסה הקירבה המחודשת.
שלב הקן המתרוקן מהווה מבחן לבני הזוג: כל עוד ילדיהם עמדו בתווך, הופנו רבים מהקונפליקטים הזוגיים והושלכו עליהם. אופציה אחרת היא שבני הזוג התרחקו זה מזו, עולמם התמלא מחוץ לזוגיות, והם “שכחו” מה בעבר הרחוק חיבר אותם כבני זוג ביחד. לעיתים הם נאחזים בכוח בילדים ומתקשים לשחרר אותם. במקום לראות בגאווה את היכולת שהעניקו לילדים להיפרד ולבנות את חייהם באופן פחות או יותר עצמאי, תוך גיבוש זהות משלהם, הם נתקפים בחרדה מהפיכת “היש” ל”אין”. ובייחוד מהצורך להיות זה עם זו ללא המיסוך או הטשטוש של הבעיות ע”י התעסקות בילדים.
יתרונות הטיפול הזוגי
בתהליך הטיפולי ניתן לעזור לבני הזוג למצוא מחדש את השפה המשותפת, הקירבה והאינטימיות. מעבר לזאת, ניתן להפוך את השלב הזה לאתגר, תוך מודעות לשינויים המתחוללים, גילוי תפקידים חדשים בחיים, ותמיכה בעצמאותם של הילדים שעזבו את הבית.
זהו שלב שבו אפשר – בעזרת טיפול – לעזור לכל אחד לממש את הפנטזיות שהודחקו, ואת התוכניות והחלומות של כל אחד כפרט ושל השניים כבני זוג פנויים יותר.