(צילום אילוסטרציה: photos.com)
רבים מגיעים לטיפול הזוגי עם תלונות על התלות של בן זוגם במשפחה בה גדל, ורואים בזאת מכשול ליצירת הזוגיות שלהם. נורית מתלוננת: “אלי נשאר הילד הקטן של אמא שלו. כאשר אימו נותנת לו פקודה להתייצב בארוחת צהריים אצלה, אני והתוכניות שלי לא קיימים…”. במקביל לזאת מתלונן אלי: “בסולם העדיפויות של נורית, קודם כל קיימת המשפחה בה גדלה, ורק אחר כך אני והזוגיות שלנו.”
במהלך הטיפול מתבהר ששני בני הזוג מרבים להתלונן על כך, שהגבול בין המרחב הבינאישי הזוגי לבין משפחות המוצא, הינו גבול פרוץ. דרך הפרצות הללו מסתננות ההתערבויות של משפחות המוצא: “חמותי מכתיבה לו איך לדבר אלי ואיך להתנהג כלפי, והיא פוגעת ביחסים שלנו. לדעתי היא לא ויתרה על הפנטזיה שאבי יהיה שייך לה”, אומרת לילי. במקביל לזאת אומר בכעס אבי בן זוגה: “התסכול שלי הוא שלילי ואימה הן גוף אחד, ואשתי מרשה לה לחדור לחיים שלנו בלי גבול”.
על פי התיאוריה החשובה של בואן על הניפרדות (הדיפרנציאציה), זוגות שרמת הניפרדות שלהם נמוכה יותר, מסתגלים פחות טוב לנישואין שלהם. הדבר מתבטא בפחות לכידות, פחות הסכמה בנוגע לנושאים החשובים והמהותיים ויותר משברים ביניהם. רמות החרדה והלחץ יתגלו כגבוהות יותר, וכמות גילויי החיבה כנמוכה יותר. אין פלא, אפוא, ששביעות הרצון מהזוגיות בקרב הזוגות האלה הרבה יותר נמוכה.
האתגר הטיפולי: הגברת הניפרדות ממשפחת המוצא
אחד האתגרים העיקריים בטיפול זוגי כאשר רמת הניפרדות ממשפחת המוצא נמוכה, הוא להגביר את הניפרדות של כל אחד מבני הזוג, ולעזור להם לחזק את הגבול המפריד בין הזוגיות שלהם לבין המשפחות בהן גדלו. באמצעות הטיפול הזוגי מתפתחת הדיפרנציאציה, מתאפשרת אינטימיות גבוהה יותר, והזוגיות הופכת לבשלה יותר.
יריב ומור בני למעלה משלושים ונשואים כשש שנים, ולהם שני בנים. בגילאי שלוש וחצי שנה. אחת הבעיות איתן הם מתמודדים היא הקשר החזק של יריב עם משפחת המוצא שלו, שמעורר כעס אצל מור, ותחושה שהיא “האחרונה בתור בהשוואה לכל בני המשפחה בה גדל”. גם יריב מציג תמונת מראה בנוגע לאשתו וטוען בדומה לה:
“קודם כל קיימים עבורה אמה, אחר כך אביה, אחותה היא השלישית בסדר, ואני – בתחתית סולם העדיפויות שלה. היא פשוט כמו ילדה קטנה שלא ניפרדה מהמשפחה שלה. אני לא מבין את עודף הקירבה הזאת, שמגיעה על חשבון הקשר שלנו”.
שניהם לכודים בסבך של הקשר עם משפחות המוצא שלהם, אם כי מסיבות אחרות. שניהם מבינים שאחת מהמשימות ההתפתחותיות שלהם היא לעבור תהליכי היפרדות מוצלחים.
יריב תקוע בעסק המשפחתי, ומרגיש שאינו מצליח לממש את הפנטזיות והיכולות שלו. הוא מוכשר ומתענין בתחומים רבים, אבל עובד בעסק שמנהל אביו, כמו גם אחיו ואחותו. מערכת היחסים עם אביו טעונה: מאז ומעולם העדיף אביו את האח הבכור של יריב, למרות שהוא נופל בהרבה מיריב ביכולותיו. בין יריב לבין האב ישנה תחרות סמויה, הקשורה – כפי שמתבהר ליריב במהלך הטיפול – לקשר הקרוב בין יריב ואימו, בעוד שבין הוריו ישנם קונפליקטים רבים. הקשר האידיאלי בין ” הילד הקרוב של אמא” שפינקה אותו ועד היום הוא “הילד האהוב” שלה, מעורר אצל אביו תחושות קנאה ותחרות. “הוא יורד עלי בעסק, לא נותן לי להתקדם, לא מקבל עצות שלי בנוגע ליעול, בעוד שלאח הפרזיט והבלתי יעיל שלי מותר לעשות הכל..”
במהלך הטיפול מציג יריב בפני מור את העלבונות שהוא סופג והכעסים שמצטברים אצלו. הוא מבין שחלק גדול מהכעסים – כפי שאני מפרשת לו, ובודקת אם הפרשנות מתאימה לו – מושלכים על מור. כמו כן מור – שמקבלת את ההזדמנות להיות אמפטית יותר, באוירה החמימה והבטוחה של הטיפול – מבינה מהם הקורבנות שיריב נאלץ להקריב “בהתערבבות במשפחה החמולתית”, כפי שהוא שומע ממנה.
הטיפול הזוגי כ”מקום בטוח”
בשלב הזה מתחילות לעלות התלבטויות קשות של שני בני הזוג בנוגע לשימור המצב או לשינויו. אני מבהירה, משקפת ומאפשרת להעלות את ההתלבטויות בדרך בלתי שיפוטית, כדי ליצור “מקום בטוח”, שונה מזירת האיגרוף שבבית. יריב מציג את היתרונות עבורו ועבור המשפחה בהשתייכות לעסק המשפחתי הוותיק והמבוסס: דופלקס, ג’יפ, משכורת אסטרונומית ואפשרות בעתיד לבעלות עם האחים שלו. מצד שני, הוא מתאר את העליבות הנפשית וחוסר המימוש העצמי שלו, ומגיע למסקנה שהיה רוצה לעזוב את העסק: “כיום אני מת חי, אין לי שום “אני” משלי, הכל מוכתב לי, אף פעם לא יכולתי לעשות מה שרציתי, זאת עבדות ואני חייב לצאת לחופשי”. מור גילתה אמפתיה כלפי העמדה שלו, והצהירה על כך שהייתה רוצה חיים אחרים: “הכל מבוסס על כסף” – אמרה – “גם המשפחה שגדלת בה וגם ביחסים בינינו. הגיע הזמן שנשנה את השפה. לא איכפת לי להצטמצם ולא להרגיש שאתה חייל בצבא של אביך. אין לי ספק שתוכל להגיע בשעות שפויות יותר הביתה”.
מור ויריב קישרו – באמצעות התיווך שלי בטיפול – גם בין השיעבוד של יריב למשפחה ולעסק המשפחתי, לבין חוסר ההשקעה במור ובבנים. כמו כן קישרה מור בין ההשקעה וחוסר הסיפוק שלו בחוץ לבין הצורך שלה בעזרה רבה מצד הוריה. היא הסכימה לא להגיע ישר מהעבודה לבית הוריה ולבלות שם עד הערב, אם תיעזר על ידי יריב. כמו כן עשתה תהליכי היפרדות במהלך הטיפול מהמשפחה בה גדלה, והרגישה: “זה משאיר אותי ילדה קטנה, והמחיר שאני משלמת הוא חוסר עצמאות ריגשית”.
שני התהליכים האלה של ההתפתחות הרגשית שלא יכלו להיעשות בניפרד, ולטיפול הזוג הייתה משמעות רבה בהתרחשותם. אומנם כל אחד מהמטופלים עבר גם תהליך אישי במסגרת הטיפול של אינדיבידואציה וגדילה, אבל הם היו זקוקים גם לעזרת בן הזוג ולגיבויו בתהליך הזה. השינויים של כל אחד בעולמו הפנימי, איפשרו לשנות גם את הדינמיקה הזוגית, ולהשקיע יותר זה בזו. שניהם – תוך שיתוף פעולה ביניהם – היו צריכים לבחור כיוון אחר: לצאת מכלוב הזהב בו חיו, ולממש את האני שלהם.
סיכום
הטיפול הזוגי מאפשר לבני זוג שלכודים בסבך של משפחות המוצא שלהם, להשתחרר, להיות עצמאיים יותר, ולגבש את המערכת הזוגית שלהם, תוך שמירה על “מרחק בטוח” ממשפחות המוצא שלהם. במהלך הטיפול נוצר בין שני בני הזוג משא ומתן על אופי הגבולות בינם לבין הסביבה החיצונית. הם יכולים באמצעות הטיפול להגיע לשיווי משקל אופטימלי, לגבול שהוא לא נוקשה מידי וגם לא פרוץ מדי, ליחסים עם משפחות המוצא שאינם “מעורבבים” מדי, ואף לא מנותקים או מנוכרים מידי.