הדרכת מטפלים: מהם האתגרים איתם מתמודדים בהדרכה?
בהדרכה, כמו בטיפול, קשר חם בו ישנה קבלה, הבנה, הכלה ותחושת ביטחון הוא הבסיס ליצירת “קשר הטוב”. אבל מהו אותו קשר טוב ואיך הוא נראה? מהי מידת הקרבה המתאימה? מה מידת המרחק? ומה מידת החשיפה? עבור כל מודרך “קשר טוב” הוא דבר שונה, ויש להתאימו לצרכיו ויכולותיו. תמר (שם בדוי) זקוקה למרחק גדול יחסית,אחרת היא מרגישה ניפלשת וחסרת ביטחון. לעומת מאיר (שם בדוי), מחפש קירבה וחשיפה אינה מאיימת עליו, אלא יוצרת אצלו תחושה שהוא מוכל.
בכל שלב בתהליך ההדרכה, אני מנסה לבדוק בעדינות ובזהירות את התחושות של המודרכים, בהתאם לתהליכים שהם עוברים. אני מעודדת לפתוח את הסוגיות המורכבות בנוגע לקשר ולדון בהן. כמו בטיפול גם בהדרכת מטפלים, אין להניח שאם לא נאמרו הסתייגויות, הרי שאינן קיימות. ככל שהמודרך חש בטוח יותר, כך יעז להעלות בפתיחות את הקשיים וההסתייגויות שלו. ככל שאני חשה ביטחון במקצועיות שלי, כך גוברת היכולת שלי עם הזמן לאפשר למודרך לחשוף את החלקים הפגועים שלו בלי להתגונן ולהתבצר. האתגר הוא להכיל את ההתנגדויות, לעבד אותן, ולהעזר בתהליך הזה כדי לפתח את הקשר, להעלות אותו למדרגה גבוהה יותר.
אתגר נוסף בהדרכת מטפלים, הינו בשמירת שיווי משקל נאות בין החלק הטיפולי להתמקדות בידע המקצועי והקנייתו. תפקיד ההדרכה להאיר בפני המודרך את נקודת החוזק והחולשה שלו מבחינה מקצועית ולהפנותו למקורות נוספים וכיוונים מקצועיים עליהם לא חשב.
אתגר משמעותי נוסף בהדרכת מטפלים הוא האיזון בין ההתמקדות באירועי חייו של המודרך, לבין ההתייחסות לחיי המטופלים. ההדרכה יכולה לפגוש את המטופל ברגעים משמעותיים כגון, הכרת בן או בת זוג חדשים, נישואין, לידה, מעבר דירה, והתמודדויות כגון קושי להיכנס להריון, גירושין, לידת ילד נכה, מחלת הורה או פטירת אדם יקר לו. האם יש להשאיר את כל אלו מחוץ לתהליך ההדרכה?
מנקודת הראות שלי, הפרדה כזו הינה מלאכותית ומייצרת ריחוק וניכור. חשוב להתייחס למודרך כאל אדם, שקשייו רלבנטיים לתהליכי הטיפול שלו. בהדרכה, אני מתייחסת להצטלבות של אירועי החיים של המודרך והמטופל, ולהשלכות המורכבות המתרחשות ביניהם. מורן (שם בדוי), הגיעה אלי להדרכה עם מצוקה הקשורה לאובדן עקב הפלה. במקביל לזאת, מורן הציגה בפני את הטיפול שלה בשיר, שהייתה בתחילת הריון.
בהדרכה עולות ההשלכות של מורן: חרדות לשלומה של שיר, צורך להגן עליה, ומאידך, קנאה סמויה שמורן מתביישת להעלות בפני. במהלך ההדרכה נחשפות התחושות המורכבות, מקבלות היתר, מעובדות, ומעניקות למורן אפשרות להכיל את חוויותיה של שיר. “אני מרגישה”,אומרת לי מורן, “שההכלה אותה נתת לי בהדרכה, מאפשרת לי להכיל את המטופלת שלי..” כמובן שבלי קשר חם והערכה, לא תיתן בי המודרכת אמון, ותנסה לטייח ולהסתיר, או להכחיש באופן לא מודע את החומר “האסור”.
תהליכי הצמיחה של המודרך, הם עוד אתגר בהדרכה. תהליכי הדרכה רבים נמשכים תקופות ממושכות. באמצעות התהליכים הללו נעשית התפתחות במישור האישי והמקצועי כאחת. מדריך שאינו מספיק בטוח בעצמו כאדם, כמטפל וכמדריך עלול לחוש מאויים וחרד מול המודרך שצמח. אם המדריך בשל ומודע לתחושותיו וחרדותיו, הוא יכול לעבד אותן, לעיתים באמצעות הבאתן הביא אותן להדרכה על הדרכה. אם החרדות גוברות על החלק הרציונלי נתקע התהליך של ההדרכה. המודרך ירגיש שמצרים את צעדיו, ולעיתים יבחר לעבור למסגרת אחרת בה יחוש יכולת להתפתח. האתגר של המדריך הוא, לזהות את הקשיים, להבין את מקורם, ולגדול מספיק כדי לגדל את המודרך שלו.
התהליך של ההדרכה מזמן אתגרים הקשורים למסגרת בה ניתנת ההדרכה: תחנה לטיפול זוגי, מרכז פרטי, שרות פסיכולוגי או מרפאה. המדריך מייצג את גבולות המסגרת, הנוהל והחוקים בה. יחד עם זאת, נאמנותו נתונה למודרך שלו. במשולש מדריך – מודרך – מסגרת, אמור המדריך לבדוק בכל נקודת זמן כיצד יצור את האיזון בין נאמנותו למודרך ולמסגרת.
כאשר המודרך מתמרד כנגד חוקי המקום, למשל; נעדר מישיבות צוות או נמנע מלקחת על עצמו מחויבות של טיפולים במידה ראויה (בהתאם לדרישות המסגרת), אני נוהגת לבדוק באופן גלוי את הקונפליקט בין המודרך והמסגרת. אני מנסה לחשוף את הסיבות להתנגשות: קשיים אישיים, התנגדויות למסגרת או לסמכות וחוקים, או תחושה שבעבר התאימה לו המסגרת אולם לא עוד. הדיאלוגים הגלויים אודות הסוגיות הללו עוזרים למודרך להגיע להחלטה בוגרת: האם ברצונו להישאר במסגרת או לעזוב, ואם להישאר בה – מהו השינוי בו הוא מוכן להתנסות.
לסיכום, האתגרים העומדים בפני מדריך של מטפלים – מתמחים או מומחים – רבים ומורכבים. תחושת האחריות כמדריכה היא עצומה, מתוך הכרה בחשיבות ורגישות תהליך ההדרכה. זהו המקום בו המודרך רוכש ידע, ניסיון, תובנות, מודעות והבשלה כמטפל, וגם אמור לחוש הכלה וקבלה. המדריך לא יכול להיות “המדריך המושלם”, אלא “המדריך הטוב דיו” שמעניק מינסיונו למודרך. המודרך עובר תהליך, ואינו אמור להיות “המודרך המושלם” אך מודרך “טוב דיו”. בקשר בין המדריך “הטוב דיו” למודרך “הטוב דיו” טמונה היכולת לעבור תהליך משמעותי שיוביל לצמיחה והתפתחות של המודרך.
הרצלה צח היא מדריכה מוסמכת מטעם אגודה לטיפול משפחתי וזוגי. ב-15 השנים האחרונות מדריכה מטפלים זוגיים, מתמחים וסטודנטים בסקטור הפרטי והציבורי, בהדרכות פרטניות וקבוצתיות. כיום מדריכה במרכז “ברמן” באוניברסיטת חיפה, במרכז “נקודת מפנה” במכללת גורדון, וכן בקליניקה פרטית בקריית ביאליק ובמרכז תל אביב. בעבר הדריכה מגוון צוותים טיפוליים בתחנות לטיפול זוגי ומשפחתי, בין השאר בקריית ביאליק, טבעון ונשר. מדריכה של מטפלים זוגיים, משפחתיים, ותרפיסטים ביצירה והבעה.