מהו גילוי עריות?
גילוי עריות הינו השבירה של הטאבו האוניברסאלי: האב או אדם אחר שאמור להגן על הבת (כגון אח בוגר, דוד וכו’) פוגע בה, מתעלל בה מינית באופן סאדיסטי, וההורה הלא מתעלל מתעלם מהנורא מכל. ניצול מיני על ידי בן משפחה אינו בדרך כלל אירוע חד פעמי, אלא דפוס התנהגות מתמשך לאורך זמן. הפגיעה המינית איננה נכפית בהכרח בכוח פיזי ובאלימות.
המיתוס על מכירת הנשמה לשטן ממחיש באופן פלסטי את מאפייניו של גילוי העריות:
“היה היה טוחן עני לטוחן היו רק הטחנה שלו ועץ תפוח גדול שצמח מאחורי התחנה. יום אחד יצא הטוחן ליער, ולפתע פתאום פגש איש זקן שאמר לו, כל מה שמאחורי התחנה שלך”. הסכים הטוחן העני, כי חשב שמאחורי הטחנה ישנו רק עץ תפוח. חזר הטוחן לביתו וסיפר בשמחה על כך לאשתו. כעסה עליו אשתו ואמרה לו: “טיפש שכמוך, מאחורי העץ עמדה הבת שלנו, והזקן הוא השטן”. כאשר הגיע השטן לבת הטוחן פרצה בבכי, והשטן לא יכול היה לגעת בה. ניגש השטן לטוחן ואמר לו: “קצץ את ידיה של בתך, ולא – רע ומר יהיה גורלך…” ניגש הטוחן לבתו ואמר לה: “אני חייב לקצץ את ידייך, אחרת ייקח אותי השטן”. אמרה לו בתו: “אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני הבת שלך, עשה בי כרצונך…” (מתוך סרטה התיעודי של קרן לב “היהלום שבפנים” על נשים שורדות גילוי עריות).
במערכת היחסים בין האב והבת הופכת הילדה לחפץ, לכלי שרת לסיפוק צרכיו המעוותים והאב מוכר את נשמתו לשטן, כי הרי אחרת – איך אפשר לקלוט את הבלתי נתפס? האם יודעת על הזוועה, אבל מכחישה, נכנעת לאב האלים, והופכת להיות שותפה לסוד. מעבר לזאת, גם האם ששומעת את הבת מפריכה את הסיפור שלה, ומייחסת לה שקר ועיוות מציאות. המסר הגלוי או הסמוי של האם הוא לא לחשוף את הסוד ש”יפגע באב ובתדמית המשפחה”.
אפילו בשנים האחרונות, כאשר הולכת וגוברת המודעות בציבור בנוגע לתופעת גילוי העריות, עדיין זהו הסוד הנורא מכל, והבושה, הסטיגמה, החשש שהאב ייאסר וחוסר האמון במערכת גורמים לשמירה על הסוד לאורך שנים. על כך נוספת ההכחשה של הנאנסת שחיה הרבה פעמים תוך פיצול ל”ילדה הקורבן” ו”לילדה הרגילה”. להרבה מטפלים חסר הידע הספציפי שנדרש לזיהוי הסימפטומים של ניצולות הטראומה של גילוי עריות, ואז נשארת הרבה פעמים הבעיה לא פתורה.
מהן ההשלכות לטווח ארוך של גילוי עריות?
הפגיעה מתרחשת בתוך הבית ובתוך המשפחה, שהם המקומות הפיזיים והסימבוליים שאמורים להקנות תחושת ביטחון אישי והגנה, שחיוניים לפתוח חוסן נפשי. כאשר המסגרת שאמורה לתת הגנה וביטחון נפרצת, נוצר עיוות בתפיסת הילד לגבי המושג של בית. הקרבן לאינססט הופכת להיות חסרת בית באופן סמלי וממשי, ומרגישה הומלסית (גור, 2004). רבות מהן בורחות לרחוב, בו הן מפנטזות להשיג “מקום בטוח”. בפועל, ברור שהרחוב הוא הרה סכנה, והרבה פעמים הופכות הנשים קורבנות להתעללות מינית חוזרת, זנות, סמים ועבריינות.
כאשר מגיעה אלי לקליניקה אישה שמעידה על עצמה, לאחר שנחשף הסוד “בנס לא הפכתי לזונה ונרקומנית”, אני חושבת לעצמי “כמה שאת צודקת…”
הסימפטומים האופייניים לקורבנות הן של דיכאון ויאוש, עד כדי רצון למות, חרדות, חוסר יכולת ליהנות מבחינה מינית וחרדות פוסט טראומטיות של שיחזור שוב ושוב של תסריטי האימה שעברו. התפיסה הבסיסית היא של “האישה מלוכלכת, שנושאת איתה כתם לכל חייה” – כפי שאמרה לי ליאורה (שם בדוי) בת השלושים ושמונה, אחות ואם לשתי בנות. הניצולות סובלות לעיתים קרובות מדיסוציאציה (נתק), עד כדי התפתחות של אישיות דיסוציאטיבית.
הדיסוציאציה הינה מנגנון שמאחד ספליט (פיצול), הזדהות השלכתית, השלכה, בידוד ואקטינג אאוט. בעזרת הדיסוציאציה מתוך החומר הבלתי נסבל של הטראומה מהחוויה המודעת, אבל בלי לעבור תהליך של עיבוד. זהו מעין ניתוח כירורגי בו החלק המנותח לא מורחק מהגוף, אלא להיפך: צובר עוד ועוד כוח, וחוזר לתקוף באופן הרסני. אצל ניצולת גילוי העריות מופיעים התסריטים הפוסט טראומטיים, הסיוטים, סימפטומים פיזיים ונתקים. כאשר הניצולה מספרת את סיפורה היא נראית הרבה פעמים כאילו היא מספרת על מישהי אחרת…. קיימות בי תמונות קפואות… אני לא יכולה בדרך כלל לתרגם את התמונות לרגשות… אני כאילו צופה מן הצד או מלמעלה (כוהן, 1991), בדומה לאבי בהמשך מודגש הניתוק כחלק מהותי מההתנהלות של האישה בזוגיות ובהירות.
מה אופייני למשפחה האינססטואלית?
אחד המאפיינים הבסיסיים שמשותפים למשפחות של קרבנות התעללות מינית במשפחה הינו הכשל האמפטי. העדר אמפטיה הוא מרכיב בסיסי של הורות כושלת בכלל, ושל גילוי עריות בפרט: ההורה רואה את הילד כשלוחה נרציסטית שלו, חסר רגישות והבנה לצרכיו, חסר יכולת להבחין במצוקה שלו, דוחה, מזניח ומפחיד (מור, 2008). המרכיבים האלה מסבירים התעללות הורית, ובייחוד כאשר מדובר בהתעללות מינית של הורה בילד. על כך נוספת התעלמות של בת הזוג, שלעיתים קרובות הייתה בעצמה קרבן להתעללות, וגם לה אין כוחות כדי להגן על הילד.
האם הסיבה המוצהרת לפניה לטיפול הינה ההתעללות המינית?
לעיתים קרובות (ולרוב) מגיעות ניצולות ההתעללות המינית לא “בגלל” הפגיע המינית. לרוב הפניה הינה עקב דיכאון וחרדות, סיוטים ותופעות פוסט טראומטיות, או חוסר יכולת להיענות לצרכי בן הזוג, חוסר הנאה מבין ורתיעה ממגע מיני, באמתלות שונות. הפניה לעיתים היא עקב פער גדול בין התפקוד הטוב בתחום המקצועי לבין תחושת הפגיעות וחוסר האונים. לעיתים ה”נפילה” קשורה להורות, כאשר עקב הכשל האמפאתי שחוויה קשה לה להיות אם אמפאטית בעצמה. לעיתים סיבת הפיה הינה חוסר יכולת למסד את הזוגיות:
“אני מושכת הרבה גברים, הכישורים שלי לפתות הם מועילים. אני מצליחה לקרוא אותו מרחוק ולהריח מה הם רוצים” – אומרת לי בטי (שם בדוי). “אבל כשמדובר על קשר מעבר לפלירט לא מחייב אני בורחת. את חושבת שיש לזה קשר לפגיעה מינית שעברתי כילדה?”…
בטי למדה להשתמש בפיתוי ובגוף, אבל התקשרות נתפסת אצלה כמקור לסכנה, והיא בורחת ממנה ונשארת בודדה וחרדה מזוגיות.
המעילה באמון בה התנסתה כילדה עיצבה את החוויה הבסיסית שמלווה אותה גם כבוגרת: “אי אפשר לסמוך על אף אחד…”
בטי ורבים אחרים מגיעים, אם כך, לטיפול פרטני או זוגי בלי מודעות לשורש הבעיה של ההתעללות המינית. אבל החשיפה במהלך הטיפול של הסוד יוצרת שינוי משמעותי.
דוגמא לטיפול זוגי באישה שהייתה קרבן לגילוי עריות (הפרטים המזהים טושטשו)
רונה ויריב (שמות בדויים) הם זוג מצליח בשנות הארבעים של חייהם. הם פנו אלי לטיפול זוגי עקב חוסר אינטימיות והימנעות מסקס מצד רונה. וחוויות של דחיה, תסכול וכעס של יריב – גבר נאה ומרשים. שניהם עמדו על פרשת דרכים בנוגע לזוגיות ביניהם. מצד אחד, זוגיות יציבה שנמשכת מאז שרונה בת שבע עשרה ויריב בן עשרים, ושלושה ילדים משותפים. מצד שני, ייאוש של יריב שמחזר ונדחה, עד כדי חוויה של “מיותר”. רונה בחרה ביריב מהסיבות הנכונות: “הוא יציב וחביב”, והאבא הטוב שמעולם לא היה לה: האב הביולוגי נהרג כשהייתה תינוקות, לאביה החורג “לא היה אבא, אני בכלל לא רוצה לדבר עליו ולהכניס אפילו את השם שלו לחדר, למשפחה. מה שהיה היה… הוא מת לפני שלוש שנים והכל נקבר…” אולם יחד עם הבחירה המוצלחת שעשתה בגבר שמהווה הזדמנות לחוויה מתקנת עבורה, נמנעה ממגע איתו, דחתה אותו וברחה בדרכים שונות מ”האבא הטוב”. את הואקום מילאה בצ’אטים, ושיחות טלפוניות אינסופיות עם “חברה טובה שנמצאת במצוקה, היא בחוסר אונים מוחלט, ואני מצילה אותה. אם לא אתגייס באופן טוטאלי – היא תתרסק…” רונה הזדהתה עם החברה, והצליחה לנסות להציל אותה – בעוד שאותה לא היה מי שיציל כילדה חסרת אונים, אבל גם השתמשה באופן לא מודע בשיחות הטלפון הללו כדי לברוח מהקשר עם יריב. גם כאב התלונן יריב על קשיים: “ישנה המון עשייה, אפיית עוגות וכו’, אבל חוסר אמפתיה לצרכים האמיתיים שלהם, רונה דוחפת להם המון אוכל, כמו שעשו לה, במקום ללטף אותם, לדבר איתם, ולראות מה באמת הם צריכים…, האכילה הרגשית השתזרה באופן לא מודע אצל רונה, וכפי ש”תקעו לי בלי לראות אותי” אמרה “ככה גם אני עושה”…
חדר השינה הפך לחדר העבודה של רונה, “היא יושבת על המיטה ומפלרטטת עם הלפטופ, מנותקת מכל מה שקורה לאחרים…” איך נוצר הנתק של רונה, למרות שבחרה ביריב כבן זוג שיכול לתקן את החוויות הילדות שלה?
אחרי חודשים אחדים נחשף בטיפול הסוד הנורא שרונה סוחבת איתה:
“האבא החורג שלי ניצל אותי במשך שנים ואימא התעלמה… הוא היה נכנס לחדר שלי, נועל את הדלת, ואומר בכל פעם משפט קבוע: “אני אכין לך סנדוויץ’…” ואז היה קורה האירוע, הוא שלח את הידיים, הייתי כמו בעילפון, ולא יכולתי להתמקד. בסוף האירוע היה אומר לי תמיד משפט קבוע, אחרי שעשה מה שעשה: “קחי חמישים שקל, ותקני לעצמך חולצה…”
רונה מתארת את הטקס הקבוע החוזר באופן אובססיבי של ההתעללות המינית: הטקס נפתח במשפט קבוע, שמסמל את תחילת האירוע, לאחריו היא כבר יודעת מה יהיה בהמשך, שהוא לקונה מנותקת מהתודעה ומהזיכרון, ומסתיים במשפט קבוע שמפריד בין המציאות האינססטואלית לבין הבאנליה של היומיום (כגון לשכב לישון או ללכת לבית הספר).
“הייתי חפץ שאבי השתמש בו, ואפשר היה לעזוב אותו אחרי השימוש. איפה הייתה אימא? אימא הייתה חסרת אונים, אמרה לו תודה שאחרי שהתאלמנה הוא מוכן לאסוף אותה אליו עוד ילדה קטנה ולפרנס היטב. אני הייתי המבוגרת יותר והצטרכתי להגן עליה. ידעתי שהיא לא מסוגלת להגן עלי. אף פעם לא שיתפתי אותה במה שקרה, כי הייתה מתפרקת. היא כנראה ידעה והעלמה, כי פחדה ממנו, הוא היה כוחני מאוד, וידעה שלא תעזוב אותו. לא יהיו לה כוחות כדי לגדל אותי…”
התפיסה של האם כחסרת אונים, אופיינית לקרבן האינססטי. היא יודעת שמעבר לקורות אותה שומעת, אבל מתעלמת ומכחישה, ובהכרח שותפה לסוד הנורא. החרדה כילדה שהמשפחה “תתפרק בשלמותה”, כאשר גם כך היא מרגישה אשמה, והאב ייענש, דוחפת לשמור על הסוד ועל השלמות של המשפחה הפתולוגית. כילדה ואפילו כיום אני מרגישה שהבגידה הייתה גם מצד אבי וגם מצד אימי.
“כשהכרתי את יריב סיפרתי לו כבדרך אגב על היחסים החולניים עם אבי, אבל לא אמרתי יותר ממשפט או שניים, שלא הבהירו את התמונה האמיתית. אז כבר לא דיברתי איתו, ולא רציתי להכניס את הלכלוך לחיים שלנו. האמנתי שאנחנו מתחילים מחדש. לא הבנתי שהטראומה תרדוף אותי ותיכנס לי גם למיטה ולזוגיות ואפילו להורות…”
רונה חשבה שתינצל: “בפנייה שבחרתי ללכת אליה, כדי להתרחק מהאבא המופרע והאם המזניחה, חשבתי שיהיה לי בית אחר, בריא יותר. נחשבתי לתלמידה מופרעת וחסרת שקט, לא הייתי פנויה ללימודים, והיה פער מטורף בין הפוטנציאל שלי לבין ההישגים הירודים. ואז היה בפנימייה מדריך שניצל אותי מינית. הפעם עזבתי מיד, חזרתי הביתה, ניתקתי את הקשר עם אבא שניסה שוב להתעלל בי, והזהרתי אותו שלא יתקרב אלי בחיים…”
רונה הייתה מספיק חזקה כדי להחליט לצאת מהבית, במקום לרחוב ל”בית אחר”, וכאשר גם שם חוותה התעללות היו לה כוחות כדי ליצור מציאות חדשה. הכוחות האלה אפשרו לה גם לבחור ביריב כבן זוג חם ואמפאתי, ש”הכיר לי משפחה אחרת, מאוחדת וחמה, ואחר כך הציע לי נישואין…”
במהלך הטיפול נוצרה בהדרגה הקרבה בין רונה ויריב. רונה תפסה את יריב כמבין, רגיש ובעל עמדות ברורות וחד משמעיות בנוגע לעוול שנגרם לה. יריב עזר לי לתקף את הסיפור שלה – דבר שהיה לה כל כך חשוב לאור הערעור של המציאות, השאלה של “היה או לא היה” והספק שהיה לה “מי האשם”. המרחב הבטוח של חדר הטיפולים יכלה רונה לשחזר את עברה, ולזכות להקלה שלו ושלי. רונה הבינה שההתרחקות והחרדה מהאינטימיות נובעים מהפגיעה והפלישה שחוותה למרחב שלה. במהלך הטיפול היו הרבה “נפילות” ונסיגות, ביטוי לחוסר האמון המובנה שהשתחזר אצלה כלפי, אבל הכלת החוויות עזרה לרונה לחוש יותר ויותר אמון.
השלב הנוסף בעובדה עם רונה היה מול אימה, האם הלא מתעללת נתפסה (באופן טבעי) כנוטשת, מזניחה ומפקירה. או כפי שכותבת מאיה רוזן כשורדת התעללות מינית, לאם הנוטשת בספרה “שבויה” (רודן, 2002):
“את, שאילמת היית כל חייך,
וראית הכול ושתקת,
וצרחת את צעקותייך טרם נולדו
והקפאת אותן בכפור נשמתי…”
רונה התלבטה לאורך זמן רב במהלך הטיפול, אם לחשוף את הסיפור בפני אמה, או להמשיך להסתיר ממנה: “לספר או לא לאימא, שהיא כבר זקנה, מותשת וחסרת אונים? מה בעצם יהיה הרווח שלי אם אספר לה? מה הצורך שלי, שאף פעם לא נענה להביא את הצעקה שלי לידי ביטוי? האם יש לגיטימציה שבכלל אפעל בהתאם למה שלי טוב?” ההתלבטות של רונה הייתה קשורה לשלב בו אמה נמצאת: האם תוכל כאישה מבוגרת וחולנית לעמוד באמת? מצד שני העלתה רונה את החשש של ההחמצה: אם לא עכשיו – מתי? אולי לעולם לא?” “אני זקוקה” – אמרה, “לדיאלוג איתה, כדי להבין איך יכלה להפקיר אותי…”
המרחב של חדר הטיפולים היה המקום הבטוח בו יכלה לבטא את השאלות והספקות שלה, בלי לקבל תשובות שיפוטיות. הדילמות שהביאה רונה היו מאוד לגיטימיות, והפתיעו במוסריות ובאמפתיה כלפי החלש שנעדרו במשפחה בה גדלה, בסופו של דבר בחרה לספר לאימה על הפגיעה, לאחר סימולציות שנערכו בחדר, והעניקו לה תחושת ביטחון לעבור את התהליך עם אימה. רונה הגיעה להכרה שבלי לנהל דיאלוג עם אימה, לא תוכל לכתוב סיפור חדש ולהיפרד מהתסריט הישן. אמנם אימה הכחישה שידעה, ותהליך שלם של מחילה לא התאפשר לרונה, אבל רונה הגיעה כאדם בוגר להכרה ש”עשיתי את הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות בשלב הנוכחי בחיי…”
המעגל האחד בו התנהל הטיפול היה המעגל האינטרה פסיכי: שיחזור חלקים מהטראומה, קבלת תיקוף שהיא לא “משוגעת” או “בודה דברים מליבה”, והבנה לגבי האופן בו התנהלה כניצולת טראומה בעבר. המעגל השני התייחס להשלכותיו של העבר על הווה: רונה יכלה כניצולה שורדת ובוגרת להתבונן בגאווה ובסיפוק בעצמה ולהגיד: “לא הדרדרתי לזנות, סמים ועבריינות. בניתי לעצמי למרות הכול משפחה, בחרתי בן זוג שונה מקצה לקצה מהאבא שהיה לי. אני בוחרת לבנות את הזוגיות שלי עם יריב באופן בריא יותר מהזוגיות שהייתה להורי. המעגל השלישי, שגם הוא התייחס לקשר בין ההווה והעבר, התמקדה בטיפול בהורות: העיבוד של חוויות הילדות איפשרו לרונה להבין שהיא לא תהייה אם נוטשת וחסרת אונים כמו אימה, ומתעללת כמו אביה.
הסיפור החדש שכתבו רונה ויריב אפשר להשתחרר מהתסריט הישן והטראומטי של ניצולת גילוי עריות. בסיפור החדש הובלטו כוחות הנפש של רונה והאומץ שלה לחשוף את הסיפור, ולהיות לא רק שורדת אלא אישה שהצליחה לבנות זוגיות ומשפחה אחרת, בריאה יותר.
רשימה ביבליוגרפית
גור, ע. (2004). הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי כלום, אבא לימד אותי הכול בבית. גילוי עריות כגורם מרכזי בהתדרדרות של נשים ונערות לזנות, סמים ופשע. מתוך: סלומון, ז. וזליגמן, די (עורכות), סוד ושיברו – גילוי עריות: מאפיינים, השלכות ודרכי טיפול, קובץ מאמרים. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
כוהן, ת. (1991). להיות בצל הסוד, הוצאת מודן.
מור, א. (2008). ילדות בצל התעללות והורות כושלת: הקשר בין התעללות מינית ופיזית בילדות, אמפתיה הורית לקויה והסתגלות פסיכולוגית בבגרות. מפגש, 27, 125-144.
ריד, מ. (2002). שבויה. תל אביב: הוצאות תמוז.