אנא השאירו פרטים

ואשוב בהקדם

אני לא יכול לצאת לחופשה!

רוב האנשים משתוקקים לצאת לחופשה, ועושים "טבלת ייאוש" עד ליציאה. אבל ישנם כאלה שעבורם היציאה לחופשה הינה מקור לכאבי בטן וראש. "אלי מתחמק בכל דרך אפשרית לצאת לנופש", מתאוננת בפני נעמי בטיפול הזוגי, "אני לא מצליחה להבין אותו"..למען האמת, גם אלי לא מבין את עצמו. הסיבות שלו אינן רציונאליות (כמו כסף, למשל), ולחלוטין לא מודעות לו.

ובכן, מה מניע להיצמד לעבודה בלי לקחת אויר לנשימה? איך להתמודד עם הקשיים הרגשיים לצאת לחופשה? מהו המחיר שההתמסרות האינסופית לעבודה גובה?

"אם אצא לחופשה יתפסו את המקום שלי",מסביר לי יאיר. "כבר ארבע שנים לא יצאתי לשום חופשה"..אני בודקת עם יאיר את משמעות החוויה של "המקום שתופסים לו", ואז תולה יאיר את הסיבה באווירה התחרותית הקיימת בעבודה שלו: ..."אוירה עוינת של קנאה ותחרות. הדבר הפוגע ביותר הינו, שדווקא העובד שהכשרתי מאיים לתפוס את מקומי. הוא מקנא בי".. יאיר מתאר את הקנאה האובססיבית של העובד ש"נושך את היד שהאכילה אותו, ויורק לצלחת ממנה אכל".. אני מתקפת את החוויה שלו, אבל בודקת גם חלקים נוספים סמויים בחרדה שלו שיתפסו את מקומו. יאיר מנהל דיון בין החלק הרציונלי של העובד המסור והאחראי, המצליח בעבודה", לבין החלק החרד מאובדן שליטה. החצנת החלקים הסותרים עוזרת לו לעבד את החרדה שלו, ולראות עד כמה היא מוקצנת. בהדרגה יכול היה להשתחרר מהחרדה, ולהגדיר אותה כבלתי רציונאלית.

הקושי של גיל לצאת לחופשה, הביא את גיל ושרית לטיפול זוגי: "אם אצא לחופשה", הסביר גיל, "אאבד שליטה על מה שקורה בעבודה"...  גיל מרגיש חייב לדעת בכל רגע נתון, מה בדיוק מתרחש בעבודה. "גם אם ייצא לנופש קצר יישאר מחובר ללפטופ או לסמרטפון, ולא ישתחרר".. אומרת שרית. "תמיד גיל שם ולא כאן.. גם אם הוא נמצא פיזית בבית, וזה קורה מעט יחסית, המחשבות והתחושות שלו בעבודה. הוא לא נוכח.. אני חווה בדידות. למעשה, אני מקנאת במקום העבודה שלו: שם גיל מושקע באופן טוטאלי, בבית אני מקבלת פרורים ממנו".. גיל מבין את החוויה שלו, ומסביר מהי התחושה שלו: "בבית אני מרגיש פחות חשוב וחיוני מאשר בעבודה. שם זקוקים לי, בבית כבר התרגלו להיות בלעדי"..הדינמיקה הזוגית שנוצרה, כפי ששיקפתי להם, הינה: בבית גיל אינו מרגיש חשוב ומשמעותי, בעוד שבעבודה גיל מוערך ומתוגמל. אבל שרית חווה בדידות ודחיה, ולכן גם כאשר גיל בבית, היא מבטאת כלפיו כעסים. בבסיס מניעים את גיל צרכים נרקיסיסטיים וחרדות. גיל מודה בשלב הזה של הטיפול שהוא "מכור לעבודה". הוא מוכן לעבוד על ההתמכרות הזו, מתוך פחד לאבד את אשתו.

הקשיים הרגשיים לצאת לחופשה אופייניים למכורים לעבודה. המכורים עובדים באינטנסיביות ללא הפסקה, עשרים וארבע שעות ביממה מסביב לשעון. התחושה הינה: "אם אפסיק, אם ארפה ואשחרר, משהו יתמוטט: אכשל, ידחו אותי, יפטרו אותי"..אלא מה? העבודה האינטנסיבית הזו מרוקנת את משאביו הנפשיים והפיזיים של המכור, והוא חש עייפות. האם בסופו של דבר הוא מצליח יותר מהאחרים במקום העבודה שלו? לא בהכרח. בריאותו הנפשית, איכות חייו והזוגיות שלו נפגעות. המכור זוכה מצד בן/בת הזוג שלו לרוב לכעסים. לפעמים הוא מרגיש צורך לפצות על  העדרו, אבל הנתינה שלו קונקרטית ולא רגשית. המכור משתקע באובססיביות כפייתית בעבודה, מצבריו מתרוקנים, והעבודה נעשית בפחות התלהבות ותשוקה.

על כך נוספת התחושה: "לא מגיע לי ליהנות".. "אני אהנה כבר כשאגיע לגיל חמישים או שישים".. כפי שאומר גיל. אולם, למזלו, מאתגרת אותו שרית ואומרת בהתרסה: "אתה באמת חושב שאחכה לך עד אז? ומה, לדעתך, יקרה לילדים שלנו?"...

הפגיעה במערכת היחסים במשפחה, מבוססת על כמה הנחות יסוד של "המכור"?:

** "אני מפרנס, משמע אני קיים"..

** "אשתי לעולם לא תוותר עלי! הרי אני מצליח, נוצץ ועוד אגיע רחוק"..

** "השגים כלכליים מוערכים בחברה בה אנו חיים".

** "אשתי צריכה להרגיש בעלת מזל, שאני מספק לה רמת חיים גבוהה.. גם הילדים שלי אסירי תודה: הם לומדים בבתי ספר יוקרתיים ולובשים מותגים. יש להם כל מה שהם צריכים"..

** "אני עצמי חייתי במחסור, ואני מפצה את בת הזוג וילדי על כל מה שלא קיבלתי"..

 

ובכן, הניסיון שצברתי בטיפול הזוגי מעמיד בספק את הנחות היסוד הללו. לבן ובת הזוג ישנם צרכים פסיכולוגיים חיוניים: ביטחון, אהבה, קירבה, אינטימיות, הבנה וחמימות. אם "המכור לעבודה" יהיה רגיש ומודע לעצמו, יזהה את החרדות המפעילות אותו, ויבין שאפשר להתגבר עליהן. אם יהיה מודע לצרכי בני משפחתו, יבין עד כמה הם זקוקים לנוכחות שלו.